ספר זמנים: הלכות חנוכה, פרק ג, ה-ו

ה) בכל יום ויום משמונת הימים האלו, גומרין את ההלל, ומברך לפניו 'בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצוותיו וציונו לגמור את ההלל', בין יחיד בין צבור, ואף על פי שקריאת ההלל מצוה מדברי סופרים מברך עליה 'אשר קדשנו במצוותיו וצונו', כדרך שמברך על המגילה ועל העירוב, ואף שלכאורה לא נצטוינו על כך בפירוש בתורה, לפי שכל מצוה שהיא ודאי של דבריהם (-חיוב גמור מדרבנן) מברכין עליו. אבל דבר שהוא מדבריהם – מדרבנן, ועיקר עשייתן לו – אך עיקר קיום הדבר הוא רק מפני הספק, כגון מעשר דמאי (-מעשר תבואה של עם הארץ, שמחשש שמא לא עישרו תיקנו חכמים שיהא חייב אדם לעשר כל תבואה של עם הארץ), אין מברכין עליו. ולפי זה לכאורה קשה, למה מברכין על יום טוב שני, והרי הם (-חכמים עצמם) לא תקנוהו אלא מפני הספק, שלא היו יודעים באיזה יום חל יום טוב, זהו כדי שלא יזלזלו בו:
ו) ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים, אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים היא, בכל הימים שגומרין בהן את ההלל, ואף בימים טובים שעיקרם מן התורה. ושמונה עשר יום בשנה יש מצוה מדרבנן לגמור בהן את ההלל, ואלו הן, שמנת ימי החג – סוכות ושמחת תורה, ושמנת ימי חנוכה, וראשון של פסח, ויום עצרת – שבועות, אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה. ולא תקנו קריאת הלל בפורים, כיון שקריאת המגילה היא ההלל.