מסכת כלים, פרק ג, משנה א

פרק ג, משנה א: שִׁעוּר כְּלִי חֶרֶס לִטַּהֵר, הֶעָשׂוּי לְאֳכָלִין, שִׁעוּרוֹ בְזֵיתִים. הֶעָשׂוּי לְמַשְׁקִין, שִׁעוּרוֹ בְמַשְׁקִין. הֶעָשׂוּי לְכָךְ וּלְכָךְ, מַטִּילִין אוֹתוֹ לְחֻמְרוֹ בְזֵיתִים:

פרק ג, משנה א: כלי חרס שנשבר אינו מקבל טומאה, וכן אם היה הכלי טמא, הרי הוא נטהר בשבירתו. פרק זה מבאר מהו שיעור ה'שבירה' בכל כלי, כדי להחשיבו כשבר כלי שנטהר מטומאתו ואינו מקבל עוד טומאה. שִׁעוּר כְּלִי חֶרֶס לִטַּהֵר, אם זהו כלי הֶעָשׂוּי לְהחזיק אֳכָלִין, שִׁעוּרוֹ בְנקב שעשויים לצאת ממנו זֵיתִים, שאם ניקב הכלי בנקב כזה, נטהר מטומאתו, וכן אינו מקבל טומאה (וסוברת משנתנו כרבי מאיר (במשנה ב'), שאפילו אם היה זה כלי המיוחד לפירות גדולים יותר, כגון לאגוזים או תאנים, מכל מקום אם ניקב בגודל שאינו יכול להחזיק זיתים, אינו מקבל טומאה. אך אם ייחד את הכלי לקבל רימונים, הרי הוא מקבל טומאה, עד שיינקב בשיעור שאפילו רימונים יוצאים ממנו). ואם זהו כלי הֶעָשׂוּי לְמַשְׁקִין, שִׁעוּרוֹ בְמַשְׁקִין – כאשר הנקב שבו גדול עד כדי כך שאם משקעים את הכלי במים הרי הם נכנסים דרך הנקב לתוך הכלי, הרי בטל ממנו שם כלי ואינו מקבל טומאה. ואם זהו כלי הֶעָשׂוּי לְכָךְ וּלְכָךְ – לאוכלין ולמשקין, וכגון קדרה שמבשלים בה בשר, מַטִּילִין אוֹתוֹ לְחֻמְרוֹ בְזֵיתִים, ולכן אף שאין מבשלים בה ללא מים, וניקבה בשיעור של כונס משקה, מכל מקום מחמירים להחשיבה כמקבלת טומאה עד שתינקב בשיעור הוצאת זיתים.