שיעור 124, ספר שמואל, פרק כב, יא-יז

(יא) וַיִּשְׁלַ֣ח הַמֶּ֡לֶךְ לִקְרֹא֩ אֶת־אֲחִימֶ֨לֶךְ בֶּן־אֲחִיט֜וּב הַכֹּהֵ֗ן וְאֵ֨ת כָּל־בֵּ֥ית אָבִ֛יו הַכֹּֽהֲנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בְּנֹ֑ב וַיָּבֹ֥אוּ כֻלָּ֖ם אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ (יב) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל שְֽׁמַֽע־נָ֖א בֶּן־אֲחִיט֑וּב וַיֹּ֖אמֶר הִנְנִ֥י אֲדֹנִֽי׃ (יג) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָו֙ שָׁא֔וּל לָ֚מָּה קְשַׁרְתֶּ֣ם עָלַ֔י אַתָּ֖ה וּבֶן־יִשָׁ֑י בְּתִתְּךָ֨ ל֜וֹ לֶ֣חֶם וְחֶ֗רֶב וְשָׁא֥וֹל לוֹ֙ בֵּֽאלֹהִ֔ים לָק֥וּם אֵלַ֛י לְאֹרֵ֖ב כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (יד) וַיַּ֧עַן אֲחִימֶ֛לֶךְ אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּאמַ֑ר וּמִ֤י בְכָל־עֲבָדֶ֨יךָ֙ כְּדָוִ֣ד נֶֽאֱמָ֔ן וַֽחֲתַ֥ן הַמֶּ֛לֶךְ וְסָ֥ר אֶל־מִשְׁמַעְתֶּ֖ךָ וְנִכְבָּ֥ד בְּבֵיתֶֽךָ׃ (טו) הַיּ֧וֹם הַחִלֹּ֛תִי לִשְׁאָל־ל֥וֹ בֵֽאלֹהִ֖ים חָלִ֣ילָה לִּ֑י אַל־יָשֵׂם֩ הַמֶּ֨לֶךְ בְּעַבְדּ֤וֹ דָבָר֙ בְּכָל־בֵּ֣ית אָבִ֔י כִּ֠י לֹֽא־יָדַ֤ע עַבְדְּךָ֙ בְּכָל־זֹ֔את דָּבָ֥ר קָטֹ֖ן א֥וֹ גָדֽוֹל׃ (טז) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מ֥וֹת תָּמ֖וּת אֲחִימֶ֑לֶךְ אַתָּ֖ה וְכָל־בֵּ֥ית אָבִֽיךָ׃ (יז) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֡לֶךְ לָֽרָצִים֩ הַנִּצָּבִ֨ים עָלָ֜יו סֹ֥בּוּ וְהָמִ֣יתוּ ׀ כֹּֽהֲנֵ֣י ה֗' כִּ֤י גַם־יָדָם֙ עִם־דָּוִ֔ד וְכִ֤י יָֽדְעוּ֙ כִּֽי־בֹרֵ֣חַ ה֔וּא וְלֹ֥א גָל֖וּ אֶת־אָזְנִ֑י וְלֹֽא־אָב֞וּ עַבְדֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ לִשְׁלֹ֣חַ אֶת־יָדָ֔ם לִפְגֹ֖עַ בְּכֹֽהֲנֵ֥י הֽ'׃

֍ ֍ ֍

(יא) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא אֶת אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב הַכֹּהֵן, וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בְּנֹב, וַיָּבֹאוּ כֻלָּם אֶל הַמֶּלֶךְ.

(יב) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, שְׁמַע נָא בֶּן אֲחִיטוּב, וקראו כן דרך זלזול, כדרך שקוראים לאדם שפל שאין רוצים אפילו להזכיר את שמו, אלא קוראים לו בשם אביו, וגם כדי להכליל את אביו בין המורדים במלכות, וַיֹּאמֶר אחימלך, הִנְנִי אֲדֹנִי.

(יג) וַיֹּאמֶר אֵלָו שָׁאוּל, לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי אַתָּה וּבֶן יִשָׁי, ופירט את חטאיו מהקל אל הכבד (ולא בסדר המעשים כפי שסיפר לו דואג), בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם, וְחֶרֶב, וְשָׁאוֹל לוֹ בֵּאלֹהִים, לָקוּם אֵלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה.

(יד) וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמַר, הרי כדי שאחשוד באדם שהוא מורד במלכות, צריכה להיות אחת מארבע סברות לכך, א. שיהא אדם בוגד מטבעו, וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד, נֶאֱמָן, ולא היה לי לחשוד בו שיבגוד בך. ב. אדם שבא ממשפחה של אויבי המלך, וַהרי דוד הוא חֲתַן הַמֶּלֶךְ. ג. אדם שלפי פעולותיו נראה שהוא ממרה את פי המלך, וְאילו דוד סָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ. ד. אם היה המלך משפיל אותו מכבודו, ומחמת כן היה רוצה למרוד בו, וְאילו דוד נִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ. ואם כן לא היתה לי כל סיבה לחשוב שהוא רוצה למרוד בך, או לברוח מפניך.

(טו) המשיך אחימלך ואמר לשאול, וכי הַיּוֹם הַחִלֹּתִי לִשְׁאָל לוֹ בֵאלֹהִים, והרי פעמים רבות שאלתי לו בשליחותך, לצרכי הצבא והעם, כי הוא המוציא והמביא לפני כל העם, חָלִילָה לִּי, אַל יָשֵׂם הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ דָבָר שאינו נכון, ומתוך כך אתה חושד בְּכָל בֵּית אָבִי, אין הדבר כן, כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל.

(טז) אך שאול לא קיבל את התנצלותו, אלא האמין לדברי דואג האדומי, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ, אַתָּה וְכָל בֵּית אָבִיךָ.

(יז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו, והיו אלו עמשא בן יתר ואבנר בן נר, סֹבּוּ – הסתובבו מכאן, וְהָמִיתוּ את כֹּהֲנֵי ה', כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד, ואף אם לא ידעו בבירור שהוא מורד, וְכִי לכל הפחות יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא, וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִי. וְלֹא אָבוּ (-ולא רצו) עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי ה', כיון שהבינו שהדבר שקר בפי דואג, ואף שיש מצוה וחובה לשמוע בקול המלך, מכל מקום כאשר הוא מצווה לעשות דבר עבירה אסור לשמוע בקולו.