הגמרא מבררת האם כשם שגרושה ממתינה שלשה חודשים לאחר הגט קודם שתינשא לאחר, כך גם החלוצה צריכה להמתין שלשה חודשים לאחר חליצתה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, יְבָמָהּ, שֶׁחָלְצוּ לָהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה חודשים למיתת בעלה, צְרִיכָה לְהַמְתִּין עד סוף אותם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים שמזמן מיתת בעלה. ואם חלצו לה אַחַר שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים ממיתתו, אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים שֶׁאָמְרוּ שעליה להמתין, הרי הם מִשְּׁעַת מִיתַת בַּעַל, וְלֹא מִשְּׁעַת חֲלִיצַת יָבָם, ולאחר החליצה יכולה להנשא מיד.
מקשה הגמרא, וּמַאי שְׁנָא – במה שונה דינה של החלוצה מִדינה של אשת איש המתגרשת בגֵּט, שמבואר במסכת גיטין (יח.) שאפילו אם לא התייחד עם בעלה משעת כתיבת הגט [שאילו היתה מתייחדת עמו היה הגט נפסל], מכל מקום נחלקו אמוראים בדינה, דְּרַב אָמַר שעליה להמתין שלשה חודשים מִשְּׁעַת נְתִינָה – מזמן נתינת הגט, וּשְׁמוּאֵל אָמַר שעליה להמתין שלשה חודשים מִשְּׁעַת כְּתִיבָה, הרי שלדעת רב אף באופן זה אין מתירים אותה לאחר שלשה חודשים מזמן שלא התייחדו, אלא לאחר שלשה חודשים מעת הגירושין בפועל, ואם כן גם בחליצה יש לומר כן, שכיון שנשארה עליה זיקה האוסרתה אף לאחר מיתת בעלה, ואותה זיקה פוקעת רק בזמן החליצה, לא תותר להנשא לאחרים עד לאחר שלשה חודשים מעת החליצה.
מתרצת הגמרא, אָמַר רָבָא, יש ללמוד בקַל וָחוֹמֶר שמותרת להנשא לאחר מיד לאחר החליצה, שהרי אפילו לְאִסּוּר כָּרֵת הִתַּרְתָּ – לאחר שלשה חודשים ממיתת בעלה מותרת היא אפילו ביבום, הגם שאם היינו חוששים שהיא מעוברת היה בכך איסור כרת של אשת אח שלא במקום מצוה, לְאִסּוּר לַאו לֹא כָּל שֶׁכֵּן – קל וחומר שנתיר אותה להנשא לאחרים לאחר חליצה, שהרי אפילו קודם חליצה לא היה בכך אלא איסור לא תעשה, של (דברים כה ה) 'לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר'.
שנינו במשנה, 'וְכֵן שְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים לֹא יִנָּשְׂאוּ וְלֹא יִתְאָרְסוּ עַד שֶׁיְּהוּ לָהֶן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים'. מקשה הגמרא, בִּשְׁלָמָא – מובן דין זה לגבי יְבָמָהּ, כִּדְאֲמָרָן – כפי שאמרנו לעיל, שאם היא מעוברת הרי היא אסורה על יבמה כדין אשת אח שלא במקום מצוה, שיש בה כרת, ולכן אסור לה להתייבם עד שיעברו שלשה חודשים ויתברר שאינה מעוברת. אֶלָּא שְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים, מַאי טַעֲמָא לֹא – מה הטעם שהן אסורות להנשא בתוך שלשה חודשים אלו.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק (בראשית יז ז) שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו 'וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ', ללמד שאין השכינה שורה אלא על אותם שידוע מי הם אבותיהם והם מתייחסים אחריהם, ולכך יש צורך להמתין שלשה חודשים, כדי לְהַבְחִין בֵּין זַרְעוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן לְזַרְעוֹ שֶׁל שֵׁנִי, ולולא המתנה זו של שלשה חודשים יתכן שתלד האשה לאחר שבעה חודשים, ולא יידעו האם הוא בנו של הראשון ונולד לאחר תשעה חודשי עיבור, או שהוא בנו של השני, ונולד לאחר שבעה חודשים.
מוסיפה הגמרא, וְגֵר וְגִיוֹרֶת נשואים שהתגיירו יחד, (צריכות) [צְרִיכִין] לְהַמְתִּין ולפרוש זה מזו שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מהגירות, שלא תתעבר באותם שלשה חודשים, כדי לְהַבְחִין בֵּין זֶרַע שֶׁנִּזְרָע בִּקְדֻשָּׁה, לאחר הגירות, לְזֶרַע שֶׁנִּזְרָע שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה, בגויותם, ואם לא יפרשו זה מזו, ותלד שבעה חודשים לאחר הגירות, לא נדע האם התעברה אימו קודם שנתגיירה ונולד לתשעה חודשים, והיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, ואינו מיוחס לאביו כלל, או שהתעברה אמו לאחר שהתגיירה, והורתו ולידתו בקדושה, ומתייחס הוא לאביו ולאמו.
רָבָא אָמַר, הַיְינוּ טַעֲמָא – זהו הטעם לדין זה דְּכָל הַנָּשִׁים שהתאלמנו או התגרשו לֹא יִנָּשְׂאוּ וְלֹא יִתְאָרְסוּ עַד שֶׁיְּהֵא לָהֶן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, גְּזֵרָה שֶׁמָּא מתוך שלא יידעו מי הוא האב, יִשָּׂא אדם את אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו, וְיְיָבֵּם את אֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ, וְיוֹצִיא אֶת אִמּוֹ לַשּׁוּק, להנשא למי שתרצה, וְיִפְטֹר אֶת יְבִמְתּוֹ לַשּׁוּק. ומבאר הרי"ף כיצד עשויים לקרות תקלות אלו, פֵּירוּשׁ, אִם לֹא תַמְתִּין הָאִשָּׁה אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, אֶפְשָׁר שֶׁתְּהֵא מְעֻבֶּרֶת מִבַּעֲלָה הָרִאשׁוֹן, ולא ידעו זאת, וְאוֹמְרִים שבְּנוֹ שֶׁל אַחֲרוֹן הוּא, וּפְעָמִים שֶׁיִּשָּׂא אותו בן שיוולד מנישואין אלו את בִּתּוֹ שֶׁל הבעל הרִאשׁוֹן שֶׁלֹּא מֵאִמּוֹ – הנולד לו מאשה אחרת, מתוך שיסבור שהוא עצמו בנו של שני, ומותר לישא את בתו של הראשון מאשה אחרת, ובאמת הוא בנו של ראשון, וְנִמְצָא שֶׁנָּשָׂא אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו. ועוד תקלה יכולה לקרות, וְאֶפְשָׁר שֶׁיָּמוּת בְּנוֹ שֶׁל הבעל אַחֲרוֹן בְּלֹא זֶרַע, וּמְיַבֵּם זֶה – אותו בן שחושב בטעות שהוא בנו של אחרון עשוי לייבם את אִשְׁתּוֹ של המת בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא אָחִיו מֵאָבִיו, וְהוּא אֵינוֹ אֶלָּא אָחִיו מֵאִמּוֹ, ואין מצוות יבום נוהגת בו, ואשתו אסורה עליו מדין אשת אחיו שלא במקום מצוה. וְאֶפְשָׁר שֶׁיָּמוּת זֶה הבעל הָאַחֲרוֹן בְּלֹא בָּנִים, וּלפי האמת אִשְׁתּוֹ זְקוּקָה לְיִבּוּם, וּמְדַמִין האנשים שֶׁזֶּה בְּנוֹ הוּא, וּמוֹצִיא אֶת אִמּוֹ לַשּׁוּק – מתיר אותה להנשא למי שתרצה בְּלֹא חֲלִיצָה, מחמת שסבורים שהוא בן האחרון. וְגַם אֶפְשָׁר שֶׁיָּמוּת בְּנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן בְּלֹא זֶרַע, וְאֵין לוֹ אָח אַחֵר מִן הָאָב אֶלָּא זֶה, ולפי האמת צריך הוא לייבמה, ולולא זאת אסורה היא להנשא לאדם אחר, וְהֵן מְדַמִּין שֶׁזֶּה בְּנוֹ שֶׁל אַחֲרוֹן הוּא, וְסוברים בטעות שאֵין לְאוֹתוֹ הַמֵּת אָח לְיַבֵּם אֶת אִשְׁתּוֹ, וְנִמְצֵאת יְבִמְתּוֹ – אשת המת הזקוקה ליבומו נִפְטֶרֶת בטעות לַשּׁוּק, בְּלֹא חֲלִיצָה.
