מסכת כלים, פרק ג, משנה ה

משנה ה: הַטּוֹפֵל כְּלִי חֶרֶס הַבָּרִיא, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַמְּאִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַטּוֹפֵל אֶת הַבָּרִיא, טָהוֹר. וְאֶת הָרָעוּעַ, טָמֵא. וְכֵן בְּחִדּוּק הַקֵּרוּיָה:

משנה ה: הַטּוֹפֵל בגללי בקר כְּלִי חֶרֶס הַבָּרִיא, שאינו שבור ואינו רעוע, ונמצא שטפילה זו של הגללים אינה נצרכת לחיזוק הכלי, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַמְּאִים – סוברים שחלק זה של ה'טפילה' נחשב כחלק מכלי החרס עצמו, וכאשר נטמא הכלי על ידי טומאה הנכנסת לאוירו נטמאת אף ה'טפילה', ואוכלין ומשקין שנגעו בטפילה נטמאים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַטּוֹפֵל אֶת הכלי הַבָּרִיא, טָהוֹר – החלק של הטפילה אינו נטמא יחד עם הכלי, כיון שאין לכלי צורך בכך ואין זה חלק מהכלי, וְהטופל אֶת הכלי הָרָעוּעַ, כיון שהכלי צריך לטפילה זו כדי לחזקו, והרי היא חלק מהכלי, וטָמֵא – אף הטפילה נטמאת יחד עם הכלי, כאשר הוא נטמא. וְכֵן בְּחִדּוּק הַקֵּרוּיָה – וכמו כן נחלקו בקליפת דלעת יבשה המשמשת לשאיבת מים, שהיו רגילים להדק סביבה עיגול של עץ או של ברזל כדי לחזקה שלא תישבר, ובאופן שהיתה הדלעת עצמה רעועה וזקוקה לחיזוק זה, אם נטמאת הדלעת עצמה נטמא גם העיגול שניתן לחזקה, אך אם היתה הדלעת עצמה חזקה ובריאה, לדעת רבי מאיר ורבי שמעון אף בזה אם נטמאה הדלעת נטמא אותו עיגול של עץ או מתכת, ולדעת חכמים אינו נטמא, דכיון שאין לדלעת צורך בחיזוק זה אין העיגול נחשב חלק ממנה ואינו נטמא יחד עמה.