שנינו במשנה, 'וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן שלשה חדשים, אחד בתולות, ואֶחָד בְּעוּלוֹת, ואחד אלמנות, ואחד גרושות, וְאֶחָד נְשׂוּאוֹת, ואחד ארוסות. רבי יהודה אומר, הנשואות יתארסו, והארוסות ינשאו, חוץ מן הארוסה שביהודה מפני שלבו גס בה'. הגמרא מבררת את ההלכה במחלוקת זו: רַבִּי אֶלְעָזָר לֹא עַל לְבֵי מִדְּרָשָׁא – לא הגיע לבית המדרש, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי אַסִּי – מצאו רבי אלעזר לרבי אסי, אָמַר לֵיהּ – שאלו רבי אלעזר, מַאי אָמוּר הָאִידְנָא בְּבֵי מִדְּרָשָׁא – מה אמרו היום בבית המדרש, כשלא הייתי בו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי אסי, הָכִי – כך אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שכל אשה רשאית להתארס בתוך אותם שלשה חודשים, אך לא להנשא. וכן שמי שהיתה רק מאורסת, רשאית אפילו להנשא. מדייקת הגמרא, מִכְּלָל – משמע מכך, דִּיחִידָאָה פָּלִיג עֲלֵיהּ – שהחולק עליו במשנתנו הוא יחיד, ולכן הלכה כרבי יהודה [אבל אילו היו חולקים עליו מרובים, לא היה רבי יוחנן פוסק הלכה כמותו]. משיבה הגמרא, אִין – אכן, יחיד הוא החולק עליו, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, הֲרֵי שֶׁהָיְתָה רְדוּפָה לֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ, אוֹ שֶׁהָיָה לָהּ כַּעַס עַל בַּעְלָהּ, אוֹ שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, אוֹ שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ חוֹלֶה אוֹ זָקֵן, אוֹ שהיתה היא עֲקָרָה, אוֹ קְטַנָּה שאינה ראויה להתעבר, אוֹ אַילוֹנִית – שאינה ראויה ללדת, אוֹ זְקֵנָה, אוֹ שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד, פֵּירוּשׁ [אף אם אינה עקרה ולא אילונית], כְּגוֹן שֶׁנִּשֵּׂאת כשהיא בַּת אַרְבָּעִים שנה או יותר, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא, אשה שנִשֵּׂאת לראשונה כשהיא בַּת אַרְבָּעִים, שׁוּב אֵינָהּ יוֹלֶדֶת לעולם, אוֹ שֶׁשָּׁהֲתָה אַחַר מיתת בַּעְלָהּ הראשון עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא הָיָה בְּדַעְתָּהּ לִנָּשֵׂא, ששוב אינה יולדת, ואחר כך נישאה לבעל זה, ומת או גירשה, אף על פי שהַנֵי – כל הנשים הללו אֵינָן רְאוּיוֹת כלל לֵילֵד, מכל מקום כֻּלָּן צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים קודם שתינשאנה לאחר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר לֵיאָרֵס וְלִינָשֵׂא מִיָּד, והרי מחלוקת זו היא בדומה למחלוקת שבמשנתנו, האם במקום שאין חשש עיבור גם כן גזרו או לא, וכשם שבברייתא החולק על רבי יהודה הוא רבי מאיר, כך גם במשנתנו, אף שלא הוזכר שמו, רבי מאיר הוא, ובמקום שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה.
אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, חָזַר בּוֹ רַבִּי יוֹחָנָן ממה שפסק הלכה כרבי יהודה. אָמַר רַב יוֹסֵף, מִמַּתְנִיתָא דְּכַרְמָא הָדַר בֵּיהּ – הטעם שחזר בו רבי יוחנן הוא מחמת הברייתא ששנו ב'כרם', דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא, כָּךְ שָׁמַעְתִּי מִפִּי חֲכָמִים בְּכֶרֶם בְּיַבְנֶה – כשהיתה הסנהדרין ביבנה, והיו יושבים שורות שורות כעצי הגפן שבכרם, כֻּלָּן – כל הנשים צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וַהֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר, שכל הנשים צריכות להמתין, ואפילו אותן שאינן ראויות ללדת, והטעם לכך, דְּהָא [-שהרי] רַבִּי יוֹחָנָן עצמו, דְּאָמַר בתחילה הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, הָדַר בֵּיהּ – חזר בו. וְעוֹד, דְּקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו דַּהֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בִּגְזֵירוֹתָיו – במקום שהמחלוקת אינה בעיקר ההלכה אלא בגזירות חכמים, כִּדְגַרְסִינָן – כפי שלמדנו במסכת כתובות (ס:) בְּפֶּרֶק אַף עַל פִּי, אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בִּגְזֵירוֹתָיו.
הגמרא מבררת עתה כיצד מחשבים את אותם שלשה חודשים: אַמֵימָר, שָׁרָא – התיר לֵיאָרֵס בְּיוֹם תִּשְׁעִים עצמו שלאחר מיתת הבעל או הגירושין. אָמַר לֵיהּ רַב אַשִּׁי לְאַמֵימָר, וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם הלכה זו, צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מלאים, חוּץ מִיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ, וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אמימר, הַהוּא – אותו דין של רב ושמואל, לְעִנְיָן מְנִיקָה אִיתְּמַר – נאמר רק לגבי האיסור לישא מינקת חברו, דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם דין זה, צְרִיכָה לְהַמְתִּין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ, חוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ, אבל לגבי נישואי אשה שאין ידוע אם היא מעוברת מבעלה הראשון, מותר לישא ביום תשעים.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכָתָא – וההלכה היא, שאשה מניקה צְרִיכָה לְהַמְתִּין קודם שתינשא לאחר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ, חוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ, וכדברי רב ושמואל, וְכן אשה שמת בעלה או גירשה, צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, חוּץ מִיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ [או שהתגרשה בו], וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ, והיינו כדברי רב אשי, ולא כאמימר.
שנינו במשנה, 'רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַנָּשִׁים יִתְאָרְסוּ כו' חוץ מן האלמנה, מפני האיבול'. תָּנָא – שנינו בברייתא, וְכַמָּה זמן הוא אִיבּוּל שֶׁלָּהּ, שְׁלֹשִׁים יוֹם.
