מסכת שבת, פסקי הלכות, פרק ה
(פסקי ההלכות הם לדעת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. אף שאדם מצווה על שביתת בהמתו, רשאי האדם להניח לבהמתו לצאת בשבת לרשות הרבים בדבר שדרך שמירתה בכך, כגון רסן או טבעת שסביב צווארה וחבל קשור בה, בין אם החבל נמשך ביד האדם ובין אם החבל כרוך סביב צווארה.
ב. מותר למשוך את הבהמה בשבת ברסן וכדומה הקשורים בה.
ג. אסור להוציא בהמה בשבת בשמירה שאינה מתאימה לה, בין אם היא שמירה פחותה מהראוי לה, ובין אם זו שמירה יתירה מהראוי לה, כיון שבשני האופנים הללו נחשבת השמירה כמשא עבורה.
ד. מותר להוציא חמור בשבת כשמרדעת קשורה על גבו, כיון שהיא לתועלת החמור, לחממו, ובתנאי שנקשרה מערב שבת. אך אסור להוציאו באוכף אף אם הוא קשור במרדעת, כיון שאינו לתועלת החמור, והוא נחשב כמשא.
ה. מותר להניח בשבת מרדעת על גבי חמור כדי לחממו, אם אינו יוצא עמה מהחצר, כדי למנוע ממנו צער. אבל אסור לקשור סל בצואר הבהמה כדי שיהיה לה קל לאכול ממנו, כיון שאין זה אלא תענוג בעלמא אך לסייחים, שיש צער בכך, מותר לתלות סלים אלו]. וכן בהוצאת גלדי מכה, אם הדבר למניעת צער כגון בתחילת המכה], מותר. ואם הדבר לתענוג כגון בסוף המכה], אסור.
ו. מותר להסיר גלדי מכה שבאדם, בין בתחילת מכה ובין בסופה.
ז. מותר להשתמש ברפואות לצורך בהמה, כיון שאין אדם בהול עליה כל כך, ולא חששו חכמים שיבא לשחוק סממנים עבורה.
ח. אֵילִים יוצאים בעור הקשור על זכרותם, שלא יעלו על הנקבות. והרחלות יוצאות כשאלייתן קשורה למעלה, כדי שיעלו עליהן הזכרים. וכן יוצאות כשאלייתן קשורה בין רגליהן, כדי שלא יעלו עליהן הזכרים. וכן יוצאות כשצמרן עטוף וקשור, כדי לשמור על נקיונו.
ט. מותר להוציא את העיזים כשדדיהן צרורות כדי לייבש את החלב, אך לא כשהן צרורות כדי לשמור על החלב הנוטף מהן, כיון שבאופן זה אין הקשר מהודק ויש חשש שיפול ויטלטלנו ארבע אמות.
י. אסור להוציא את הסוס בזנב שועל שתולים לו בין עיניו נגד עין הרע. ולא בזהורית התולים לו לנוי. וכן אסור להוציא פרה במחסום שבפיה, ולא בהמה בסנדל של ברזל שעושים ברגליה, ולא בהמה חולה בקמיע שלא הומחה עדיין לרפא בהמות, אף שהומחה לרפא בני אדם.
יא. מותר להוציא בהמה בתחבושת שעל גבי מכה, ובקרשים המקבעים את אחת מרגליה, שנשברה. ובשליא המדולדלת ותלויה בה.
יב. מותר לאדם להוציא את בהמתו לחצר כשפעמון תלוי בצווארה, ובתנאי שהוא פקוק, כדי שלא ישמיע קול.
יג. אסור לאדם זב לצאת בכיס המיועד להצילו מלכלוך, ולמנות את ראיותיו.
יד. אסור להוציא גמל בכר הקשור תחת זנבו, מחשש שיפול ויטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים. אבל אם הוא קשור בזנבו ובדבשתו יחד, ואינו עשוי ליפול, או שקשור בשלייתה של הנקבה, שמחמת הכאב לא תפילנו, מותר.
טו. אסור להוציא בהמה כשרגליה – הקדמית והאחורית – קשורות יחד, ולא כשרגלה האחת קשורה כשהיא מקופלת, כיון שצער הוא לה, ונחשב כהוצאת משא.
טז. אסור לקשור שורה של גמלים בחבל אחד ולהוליכם כך, כיון שנראה כמוליכם למכירה בשוק.
יז. מותר להחזיק את כל הגמלים כשכל אחד קשור בחבל בפני עצמו, אך לא יכרוך ויקשור את החבלים סביב ידו, מחשש שתהיה בהם תערובת של צמר ופשתן, ויש בכך משום כלאיים. וכן לא יצא קצה החבל מידו יותר מטפח וכך יש להורות כדי להחמיר, אך השיעור האמיתי הוא טפחיים], והחבל שבין האדם לבין הגמל לא יגיע לטפח הסמוך לקרקע, שלא ייראה כמטלטל את החבל בפני עצמו.
יח. אסור להוציא חמור במרדעת שלא היתה קשורה לו מערב שבת, ולא בהמה בפעמון אפילו פקוק כיון שנראה כמוליכה ליריד, ולא בסולם הקשור בצווארה כדי שלא יחכך את מכתה, ולא ברצועה שקושרים על רגליה כדי שלא יתחככו רגליה זו בזו, או כשנבקעה פרסתה וכדי שתחלים.
יט. אין התרנגולים יוצאים בחוטים שקושרים להם לסימן מי הוא בעליהם. ולא ברצועות שקושרים בהם את רגליהם כדי שלא יוכלו לבעוט ולהזיק.
כ. אין האילים יוצאים בעגלה הקשורה מתחת לאלייתן כדי לשומרה מלכלוך ונזק. אין הרחלים יוצאות בקיסם שבחוטמם הגורם להם להתעטש ולהשיר את התולעים שבראשם. אין העגל יוצא בעול קטן שמניחים עליו כדי להרגילו בנשיאת עול.
כא. אין פרה יוצאת בעור קיפוד הקשור על דדיה כדי שלא יינקוה שרצים.
כב. אין פרה יוצאת ברצועה הקשורה בין קרניה, בין אם היא עשויה לנוי ובין אם היא עשויה לשמירה.
כג. מי שבידו למחות בחוטאים ואינו מוחה, נתפס על עוונם, בין אם הם בני ביתו, בני עירו, או אפילו כל העולם, כמו אנשי ריש גלותא.
(ספר יוחסין)
