ספר נשים: הלכות אישות, פרק ג
יח) שליח האיש, שמקדש את האשה, אומר לה 'הרי את מקודשת לפלוני בכסף זה', או 'בשטר זה'. ואם שליח האשה הוא שמקבל הקידושין מהמקדש בעצמו, אומר לו המקדש לשליח 'הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי' והוא אומר לו 'קידשתיה לך', או 'ארסתיה לך', או 'נתתיה לך לאשה' וכל כיוצא בזה. וכן המקדש על ידי האב, אומר לו המקדש לאב 'הרי בתך פלונית מקודשת לי', והוא אומר לו 'קדשתיה לך'. אם אמר האב או השליח 'הן', דיו, ואפילו שתק. ואם היו עסוקין באותו ענין ונתן לאב או לשליח, ולא פירש ולא אמר דבר, דיו, והיא מקודשת. ואם קידש בשטר, אינו כותבו אלא מדעת האב או מדעת השליח. וכן בכל הדברים כולן של קידושין, דין האיש עם האשה כדין שליח עם שליח, או עם האב:
יט) מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו, יותר משיקדשנה על ידי שלוחו. וכן מצוה לאשה שתקדש עצמה בידה, יותר מעל ידי שלוחה. ואף על פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה, אין ראוי לעשות כן, אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו כשהיא קטנה, עד שתגדיל ותאמר 'לפלוני אני רוצה'. וכן האיש, אין ראוי לו לקדש קטנה, ולא יקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו, שאם לא יראנה יש לחשוש שמא לא תמצא חן בעיניו, ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
