ז עָזַ֨בְתִּי֙ אֶת־בֵּיתִ֔י נָטַ֖שְׁתִּי אֶת־נַֽחֲלָתִ֑י נָתַ֛תִּי אֶת־יְדִד֥וּת נַפְשִׁ֖י בְּכַ֥ף אֹֽיְבֶֽיהָ׃ ח הָֽיְתָה־לִּ֥י נַֽחֲלָתִ֖י כְּאַרְיֵ֣ה בַיָּ֑עַר נָֽתְנָ֥ה עָלַ֛י בְּקוֹלָ֖הּ עַל־כֵּ֥ן שְׂנֵאתִֽיהָ׃ ט הַעַ֨יִט צָב֤וּעַ נַֽחֲלָתִי֙ לִ֔י הַעַ֖יִט סָבִ֣יב עָלֶ֑יהָ לְכ֗וּ אִסְפ֛וּ כָּל־חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה הֵתָ֥יוּ לְאָכְלָֽה׃
֍֍֍
(ז) עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי, את בית המקדש, ומחמת כן ייחרב, נָטַשְׁתִּי אֶת נַחֲלָתִי, נָתַתִּי אֶת יְדִדוּת נַפְשִׁי בְּכַף אֹיְבֶיהָ.
(ח) הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי – עם ישראל, שהם נחלתי, היו כְּאַרְיֵה בַיָּעַר, כלומר, ממשיל ה' את ישראל כשהיו במצרים לאריה בלתי מאולף, וכשלקחם ה' משם ונתן להם תורה ומצוות היו כאריה שאילפוהו ולימדוהו לנהוג כבן תרבות, אך כאשר עבר סמוך ליער נזכר בטבעו הקודם, ושאג בקולו על אדונו לטורפו, כך ישראל לאחר שהתערבו באומות חזרו לטבעם הקודם, כפי שהיו לפני קבלת התורה, נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ – נתנו קולם על נביאי ה' להורגם, עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ, ונתתי את ידידות נפשי בכף אויביה.
(ט) הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי – וכי דומים ישראל לעיט, שיש לו מעלה בכך שהוא מקושט בצבעים יפים, הַעַיִט סָבִיב עָלֶיהָ – ומתוך שהוא מלומד להיות בין אנשים הרי הם סובבים אותו תמיד להשתעשע בו, ואינו מזיק, הרי אינם דומים לעיט, אלא לאריה שאין בו שעשועים והוא מזיק, ולכן לְכוּ אִסְפוּ את כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה להלחם עם האריה הזה, ואל תחשבו כי חזק הוא, רק הֵתָיוּ – בואו לְאָכְלָה, כי חלש הוא כשה, העומד לאכילה.
