מסכת שבועות, פרק א, משנה א

משנה א: שְׁבוּעוֹת, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע. יְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה, שְׁתֻּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע. יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע. מַרְאוֹת נְגָעִים, שְׁנַיִם שֶׁהֵם אַרְבָּעָה:
מסכת זו עוסקת בדיני שְׁבוּעוֹת, מהן שבועות שנשבע האדם מעצמו ומהן שבועות שבית דין מחייבים אותו להשבע. אמנם, אגב כך שהוזכרו במשנה הראשונה 'ידיעות הטומאה', עוסקים שני הפרקים הראשונים של המסכת בדיני טומאה וטהרה, ורק מהפרק השלישי והלאה יבוארו דיני שבועות.
משנה א: המשנה פותחת בדיני שבועת ביטוי, והיינו שבועה שאינה בין אדם לחבירו אלא שבועה שנשבע האדם על עצמו שיעשה דבר מסוים או שימנע ממנו: דיני שְׁבוּעוֹת, יש בהן שְׁתַּיִם מן התורה, והיינו כשנשבע האדם שיעשה בעתיד דבר מסוים, או שלא יעשה דבר מסוים, שהוא חייב לקיים את שבועתו, שֶׁהֵן אַרְבַּע – יש לדרוש מהפסוקים שתי שבועות נוספות, והיינו כשנשבע על העבר, שלא עשה דבר מסוים [ובאמת עשה], או שעשה דבר מסוים [ובאמת לא עשה], שחייב להביא קרבן על חטאו.
אגב כלל זה של 'שתים שהן ארבע' האמור בשבועות, מביאה משנתנו הלכות נוספות שבהן נאמר כלל זה: יְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה – דיני טומאה האמורות במקדש וקדשיו, שְׁתַּיִם הן הכתובות בתורה בפירוש, והיינו כשלא ידע שהוא טמא ונכנס למקדש, או שלא ידע שהוא טמא ואכל בשר קודש, שֶׁהֵן אַרְבַּע – יש לרבות עוד שני חיובים, והיינו כשידע שהוא טמא אך נעלם ממנו שמקום זה הוא מקדש, או שידע שהוא טמא ונעלם ממנו שבשר זה הוא קדוש.
יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת – הוצאות מרשות לרשות האסורות בשבת, שְׁתַּיִם הן המפורשות בתורה, שלא להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, בין כשהאדם עומד ברשות היחיד ומוציא לרשות הרבים, ובין כשהוא עומד ברשות הרבים ומוציא מרשות היחיד, שֶׁהֵן אַרְבַּע – יש להוסיף עליהן שתי הכנסות מרשות הרבים לרשות היחיד, בין כשהאדם עומד ברשות הרבים ובין כשהוא עומד ברשות היחיד.
מַרְאוֹת נְגָעִים, שְׁנַיִם הם הכתובים בתורה, והם שאת ובהרת, שֶׁהֵם אַרְבָּעָה – יש לרבות עוד שני מראות נגעים, שהם תולדות של שאת ובהרת.