מסכת כלים, פרק ו, משנה ב

משנה ב: הָאֶבֶן שֶׁהָיָה שׁוֹפֵת עָלֶיהָ וְעַל הַתַּנּוּר, עָלֶיהָ וְעַל הַכִּירָה, עָלֶיהָ וְעַל הַכֻּפָּח, טְמֵאָה. עָלֶיהָ וְעַל הָאֶבֶן, עָלֶיהָ וְעַל הַסֶּלַע, עָלֶיהָ וְעַל הַכֹּתֶל, טְהוֹרָה. וְזוֹ הָיְתָה כִּירַת הַנְּזִירִים שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁכְּנֶגֶד הַסָּלַע. כִּירַת הַטַּבָּחִים, בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶבֶן בְּצַד אֶבֶן, נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן, לֹא נִטְמְאוּ כֻלָּן:

משנה ב: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, שתי אבנים שייחדם לשפות עליהן את הקדירה וחיברן בטיט דינם כ'כירה' ומקבלים טומאה, משנתנו עוסקת באופן שהיתה זו רק אבן אחת, והסמיכה לדבר נוסף, להניח על שניהם יחד את הקדירה, באילו אופנים נעשה דין האבן היחידה כדין 'כירה' המקבל טומאה: הָאֶבֶן שֶׁהָיָה שׁוֹפֵת את הקדירה עָלֶיהָ וְעַל הַתַּנּוּר הסמוך לה, או עָלֶיהָ וְעַל הַכִּירָה הסמוכה לה, או עָלֶיהָ וְעַל הַכֻּפָּח הסמוך לה, וחיבר בטיט את האבן אל התנור או הכירה או הכופח, כיון שתנור וכירה וכופח מקבלים טומאה, אף אבן זו נחשבת כ'כירה', וטְמֵאָה – מקבלת טומאה.

אבל אם היה שופת את הקדירה עָלֶיהָ וְעַל הָאֶבֶן, ולא חיברן זו לזו בטיט, או עָלֶיהָ וְעַל הַסֶּלַע המחובר לקרקע מששת ימי בראשית, או עָלֶיהָ וְעַל הַכֹּתֶל, טְהוֹרָה, כיון שכשחידשה התורה שתנור וכירה המחוברים לקרקע מקבלים טומאה, כתבה 'תנור וכיריים יותץ', ולמדו מכך חכמים שרק מה שיש בו דין נתיצה מקבל טומאה, והיינו תנור וכיריים וכופח, אבל אבן שאינה מחוברת לקרקע, סלע המחובר לקרקע מטבע בריאתו, וכותל, שאין בהם דין נתיצה, אינם מקבלים טומאה, וממילא אף האבן הסמוכה להם אינה נחשבת 'כירה' לקבל טומאה. וְזוֹ הָיְתָה כִּירַת הַנְּזִירִים שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, שהיו הנזירים צריכים לבשל את קרבן השלמים באש ששרפו בה את שער נזירותם, והיו מבשלים את הקרבן על אבן שֶׁכְּנֶגֶד הַסָּלַע, כדי שאף אם ימצא שם שרץ לא תהא הכירה מקבלת טומאה כלל, ולא יטמא בשר הקרבן.

דין נוסף: כִּירַת הַטַּבָּחִים המוכרים בשר מבושל, ויש להם כירות רבות לבשל בהם בשר מרובה, בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵן שורה של אבנים ומסדרם אֶבֶן בְּצַד אֶבֶן, רחוקות מעט זו מזו, וכל שתי אבנים מחוברות בטיט זו לזו ודינן כ'כירה' המקבלת טומאה (וכדעת חכמים לעיל (מ"א) ששתי אבנים המחוברות בטיט נחשבות כ'כירה' ומקבלות טומאה), באופן שמניח כל קדירה על שני חצאי אבנים והאש שבחלל שביניהן תחת הקדירה, וכל אחת מהאבנים משמשת לשתי קדרות, חצי קדירה מכאן וחציה מכאן (חוץ מהאבנים החיצוניות, שבקצה השורה, שיש על כל אחת רק חצי קדירה אחת), אף אם נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן, לֹא נִטְמְאוּ כֻלָּן, ואף שכל אבן משמשת לשתי קדרות, והרי כל הכירות כמחוברות זו לזו, מכל מקום הרי זה דומה לדין שהתבאר לעיל (פ"ב מ"ז) בלוח גדול שקבועים בו קערות רבות המחוברות זו לזו, שאף אם נטמאה קערה אחת לא נטמאו השאר.