יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 54, מסכת יבמות, פרק רביעי

משנה
משנתנו ממשיכה לעסוק בסדר הראוי לקיום מצוות יבום: אַרְבָּעָה אַחִין שהיו נְשׂוּאִין אַרְבַּע נָשִׁים, וָמֵתוּ, וְרָצָה הַגָּדוֹל שֶׁבָּאֲחִין לְיַבֵּם אֶת כֻּלָּן – את כל ארבע היבמות, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, והוא קודם לשאר האחים. [ובגמרא יבואר מדוע נקטה המשנה דוקא דוגמא של ארבע נשים].
מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים, וּמֵת, בִּיאָתָהּ [-יבומה] אוֹ חֲלִיצָתָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן, פּוֹטֶרֶת את צָרָתָהּ ממצוות יבום, ומותרת היא להנשא למי שתרצה. הָיְתָה אַחַת מֵהֶן [-מאותן שתי נשים] כְּשֵׁרָה, וְאַחַת פְּסוּלָה לכהונה כגון שהיתה גרושה או חלוצה, אִם הָיָה חוֹלֵץ, חוֹלֵץ לַפְּסוּלָה, כיון שאם יחלוץ לכשרה יפסול אותה לכהונה, ואין ראוי לפוסלה בחינם ללא צורך. וְאִם הָיָה מְיַבֵּם, מְיַבֵּם לַכְּשֵׁרָה, אם רצונו בכך.

גמרא
שנינו במשנה שאם נפלו ארבע נשים ליבום, ורוצה הגדול שבאחים לייבם את כולם, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. תמהה הגמרא, וְשַׁבְקִינָן לֵיהּ – וכי מניחים לו לעשות כן, ולייבם ארבע נשים, וְהַתַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא, נאמר בפסוק (דברים כה ח) 'וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו', ודרשו חכמים את הפסוק, 'וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ', הֵן עצמם וְלֹא שְׁלוּחָן. 'וְדִבְּרוּ אֵלָיו', שֶׁמַּשִּׂיאִין [-מייעצים] לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ, שֶׁאִם הָיָה הוּא יֶלֶד [-צעיר] וְהִיא זְקֵנָה, או שהיה הוּא זָקֵן וְהִיא יַלְדָּה, אוֹמְרִין לוֹ, אם הוא זקן אומרים לו מַה לְךָ אֵצֶל יַלְדָּה, ואם הוא צעיר אומרים לו מַה לְךָ אֵצֶל זְקֵנָה, כְּלַךְ אֵצֶל שֶׁכְּמוֹתְךָ – לך ותישא אשה הדומה לך בגילה, וְאַל תַּכְנִיס קְטָטָה בְּתוֹךְ בֵּיתְךָ, ואם כן איך נייעץ לאדם זה לישא ארבע נשים, שמן הסתם אינו יכול לפרנס את כולן.
מתרצת הגמרא, הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן – כאן, במשנתנו, באיזה אופן מדובר, בִּדְאֶפְשָׁר לֵיהּ – באופן שיכול הוא לפרנס ארבע נשים.
מקשה הגמרא, וְאִי – ואם מדובר באופן שאֶפְשָׁר לֵיהּ לפרנס כמה נשים, מַאי אִירְיָא – מדוע נקטה המשנה דוקא דוגמא של אַרְבַּע נשים, אֲפִילוּ טוּבָא נַמִּי – אפילו נשים רבות יותר רשאי הוא לישא. מתרצת הגמרא, אֶלָּא, עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לָן – השמיעה לנו המשנה עצה טובה, אַרְבַּע נשים, אִין – אכן ראוי לאדם לישא, אם יכול הוא לפרנסן, טְפֵי – יותר מארבע, לֹא ישא, אפילו שהוא עשיר ויכול לפרנסן, כִּי הֵיכִי דְּנֶהֱוֵי לְהוּ – כדי שיוכל לקיים עם כל אחת מצוות עוֹנָה לפחות פעם בְּחֹדֶשׁ, וכיון שעונה של תלמיד חכם היא פעם בשבוע, אם ישא יותר מארבע נשים לא יגיע לכל אחת אפילו פעם בחודש, ואין זה ראוי. [ואף על פי שאדם רגיל הנושא כמה נשים חייב לקיים מצוות עונה עם כל אחת בכל שבוע, ואינו יכול להפטר בפחות מכך אף שיש לו כמה נשים, שונה הדבר ביבמה, כיון שהקנו לו נשים אלו מהשמים, ומכל מקום עצה טובה היא שלא יפחות לכל אחת מהן מפעם אחת בחודש].

שנינו במשנה, 'וְכֵן מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים, וּמֵת, בִּיאָתָהּ אוֹ חֲלִיצָתָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ'. ומשמע מהמשנה שיכול הוא לייבם רק אחת מהן. שואלת הגמרא, וּנְיַבֵּם לְתַרְוַיְיהוּ – מדוע אינו יכול לייבם את שתיהן. משיבה הגמרא, אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק (דברים כה ט) 'כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו', ומלשון זו יש ללמוד שגם אם הוא רוצה לייבמה, רק בַּיִת אֶחָד הוּא בּוֹנֶה, והיינו אשה אחת, וְאֵין בּוֹנֶה שְׁנֵי בָּתִּים.
ממשיכה הגמרא ושואלת, וְנִיחֲלוֹץ לְתַרְוַיְיהוּ – מדוע אינו חולץ לשתיהן. ומשיבה, אָמַר מַר זוּטְרָא בַּר טוּבְיָה, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק (דברים כה י) 'וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חָלוּץ הַנָּעַל', ואף מפסוק זה יש ללמוד שרק בַּיִת אֶחָד הוּא חוֹלֵץ, וְאֵינוֹ חוֹלֵץ לִשְׁנֵי בָּתִּים.
שואלת הגמרא, וְנִיחֲלוֹץ לַחֲדָא וּנְיַבֵּם לַחֲדָא – שיחלוץ לאשה אחת, וייבם את חברתה. ומשיבה, [אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק (דברים כה ט) 'אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה', ויש לדרוש, שכֵּיוָן שֶׁלֹּא בָּנָה, אלא חלץ לאחת מנשות אחיו, שׁוּב לֹא יִבְנֶה, ואסור לו לייבם. ממשיכה הגמרא ושואלת, מדוע לא יעשה בסדר הפוך, וּנְיַיבֵּם לַחֲדָא – ייבם אחת מנשות אחיו, וְנִיחְלוֹץ לַחֲדָא – ואחר כך יחלוץ לאשה השניה], משיבה הגמרא, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק (דברים כה ז) 'וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ', שאז מתקיים דין חליצה, ומשמע שמדובר דוקא על זמן שבו הָא חָפֵץ מְיַבֵּם – אם יחפוץ בכך יוכל לייבמה, ויש ללמוד מכך שכָּל הָעוֹלֶה לְיִבּוּם – באופן שיכול האח לייבם, עוֹלֶה לַחֲלִיצָה – יכול הוא גם לחלוץ, וְשֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לְיִבּוּם – אבל בזמן שאינו יכול לייבם, וכגון שכבר ייבם אשה אחת, ואינו יכול לייבם את השניה [כמו שדרשו לעיל שרק בית אחד הוא בונה ולא שני בתים], אֵינוֹ עוֹלֶה לַחֲלִיצָה – אינו חולץ לה.
מוסיפה הגמרא, וְעוֹד – לא רק שאינו צריך לחלוץ לאשה האחרת, אלא שיש בכך איסור דרבנן (ריטב"א), כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ האנשים בַּיִת זה של המת, מִקְצָתוֹ בָּנוּי וּמִקְצָתוֹ חָלוּץ – אחת מנשות המת התייבמה, והשניה קיבלה חליצה. שואלת הגמרא, וְיֹאמְרוּ – ומה איכפת לנו שיאמרו האנשים כן, וינהגו כן גם בעצמם, והרי לכאורה אין כל איסור בדבר זה, לחלוץ לאשה שאינה זקוקה לחליצה. משיבה הגמרא, אִי דִּמְיַיבֵּם וַהֲדַר חָלִיץ – אם ילמדו מכך רק לייבם לאשה אחת ואחר כך לחלוץ לאחרת, הָכִי נַמִּי – אכן אין בכך כל חשש, שאין איסור בחליצה לאשה שאינה זקוקה לכך, אֶלָּא הגְּזֵירָה היא דִּלְמָא אָתוּ לְיַבּוֹמֵי אַחַר חֲלִיצָה – שמא יבואו בני אדם לייבם את אחת מנשות המת לאחר שכבר חלץ אחד האחים לצרתה, וְרַחֲמָנָא אָמַר – והרי התורה אמרה 'אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה', ללמד שכֵּיוָן שֶׁלֹּא בָּנָה, אלא חלץ, שׁוּב לֹא יִבְנֶה, והרי היא אסורה עליו [ולעיל נחלקו האם היא אסורה עליו בכרת, כדין אשת אח שלא במקום מצוה, או שכבר פקע ממנה איסור זה, והיא אסורה עליו רק באיסור לאו של 'אשר לא יבנה', וכך הכריע הרי"ף לעיל להלכה].

שנינו במשנה, 'הָיְתָה אַחַת כְּשֵׁירָה וְאַחַת פְּסוּלָה, אם היה חולץ חולץ לפסולה' וְכוּ'. אָמַר רַב יוֹסֵף, כָּאן שָׁנָה רַבִּי – בדין זה לימד אותנו רבי, שלֹא יִשְׁפֹּךְ אָדָם מֵי בּוֹרוֹ, אף שאינו זקוק להם, וַאֲחֵרִים צְרִיכִים לוֹ, ואף כאן לא יחלוץ לאשה כשרה ויפסלנה בכך על כל הכהנים.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?