מסכת שבת, פסקי הלכות, פרק יט

(פסקי ההלכות הם לדעת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

א. קטן שנולד בזמן שהוא ודאי יום או ודאי לילה, נימול לשמונה ימים, ואפילו בשבת או ביום טוב.

ב. קטן שנולד בין השמשות, מחמירים לחשוש שנולד בזמן שנחשב לילה, ונימול ל'תשעה ימים', כלומר, ליום התשיעי מיום לידתו, אם אותו זמן של בין השמשות היה באמת 'יום'.

ג. קטן שנולד בין השמשות של ערב שבת, וממילא יש ספק האם היום השמיני הוא יום ששי או שבת, אי אפשר למולו בשבת מחשש שזו מילה שלא בזמנה שאינה דוחה שבת, ומלים אותו ביום ראשון, שיתכן שהוא היום העשירי ללידתו. ואם חל יום טוב בראשון, נימול ביום שני, שהוא האחד עשר ללידתו. ואם חלו שני ימים טובים של ראש השנה בראשון ושני, נימול ביום שלישי, השנים עשר ללידתו.

ד. תינוק חולה, אין מלים אותו עד שיבריא, ויעברו אחר כך שבעה ימים נוספים שלמים, מעת לעת, מפני הסכנה.

ה. תינוק שנשמע בוכה בעת הלידה, הרי זה סימן שכבר הוציא ראשו מרחם אמו, ונחשב כנולד באותו זמן, אף שלא יצא לגמרי אלא לאחר זמן, ואם נשמע קולו בבין השמשות של שבת, אף שיצא גופו בשבת, אינו נימול עד ליום ראשון.

ו. המל בשבת רשאי לתקן אף רצועות עור שאינן מעכבות את המילה, אך לאחר שכבר סיים למול, חוזר רק על מקומות המעכבים את המילה, והיינו שיעור עור המכסה את רוב היקף או רוב גובה העטרה. ואם לא הסירום, והיה התינוק כהן, אסור בתרומה כדין ערל.

ז. תינוק שנימול כדינו, אך מפני שהוא בעל בשר נראה שאינו מהול אף בזמן קישוי, יש לתקן את המילה (ביום חול), מפני מראית העין.

ח. מל ולא פרע את עור המילה, כאילו לא מל.

ט. בזמן המילה מברכים שלש ברכות: המוהל מברך 'על המילה', אבי הבן מברך 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו', והעומדים אומרים 'כשם שהכנסתו וכו', והמברך אומר 'אשר קידש ידיד' וכו'.

י. המל את הגרים או את העבדים, מברך 'אקב"ו למול את הגרים (או 'את העבדים') ולהטיף מהם דם ברית' וכו'.

יא. במילת גדול, כגון גר ועבד, יש לכסות את ערוותו בשעת הברכות.

יב. גוי מהול שבא להתגייר, מטיפים ממנו דם ברית.

יג. גר שמל, אין מטבילים אותו עד שתתרפא המכה לגמרי, כיון שהמים מזיקים לפצע.

יד. כשמטבילים גר צריכים ללכת עמו שלשה דיינים, ואומרים לו שוב מקצת מצוות קלות וחמורות, ומסירים ממנו כל חציצה, כגון שיער וצפרניים החוצצים, וצריכים לראותו כשהוא טובל, ולאחר שטבל מברך 'אקב"ו על הטבילה'.

טו. וכן עבד כנעני הנקנה מגוי, יש לומר לו בעת הטבילה את המצוות שעבד חייב בהם, ואחר כך טובל.

טז. תינוק שמלו אותו בשבת, ונשפכו המים החמים שהכינו עבורו, או שהתפזרו הסממנים שהכינו לרפואתו, מותר לחלל שבת לצורך חימום המים או כתישת סממנים, כיון שיש בכך סכנה.

יז. גוי פסול למול, אבל אשה יהודיה כשרה למול.

יח. מילה עצמה, בזמנה, דוחה את השבת, וכן פריעת הערלה, המציצה, וכל הטיפול בתינוק שלא יכול להיעשות קודם השבת, דוחים את השבת.

יט. אם לא הכינו מערב שבת את הרפואות הדרושות לתינוק לאחר המילה, עושים זאת בשבת, אך לכתחילה יש לעשות כן בדרך שינוי, כגון: לועס בשיניו את הכמון, ונותן יין בפני עצמו ושמן בפני עצמו, ומביא תחבושת מרשות אחרת כשהיא כרוכה על אצבעו. (וביום טוב מותר לשחוק כמון ולטרוף יין ושמן כרגיל, כיון שהותר הדבר לצורך אוכל נפש).

כ. מכשירי מילה (כגון הכנת איזמל או טלטול התינוק מרשות לרשות) אינם דוחים את השבת, ואינם דוחים אפילו איסור דרבנן, כגון הבאת האיזמל דרך חצר שאינה מעורבת.

כא. מילה שלא בזמנה, אינה דוחה את השבת, ולא את יום טוב.

כב. מילה, אף שלא בזמנה דוחה את איסור כריתת נגע צרעת.

כג. מילה, בין בזמנה ובין שלא בזמנה, אינה נעשית אלא ביום, ולא בלילה.

כד. תינוק שלא מל אותו אביו, חייבים בית דין למולו. לא מלוהו בית דין, הוא עצמו חייב למול את עצמו כשיגדל.

כה. המל את התינוק ביום השמיני שחל בשבת, חותך ומתקן אף את רצועות העור שאינן מעכבות את המילה. אך לאחר שסילק ידיו, רשאי לחזור רק על אותן מקומות המעכבים את המילה.

כו. המתחיל למול סמוך לצאת השבת, ולא הספיק לסיים את המילה עד שיצאה השבת, נמצא שחבל בתינוק ולא קיים מצוה, וחייב כרת.

כז. מוהל שאינו מוצץ את הדם שבמקום המילה, יש להעבירו מתפקידו, כיון שיש בכך סכנה לתינוק.

כח. החובש את מקום המילה, יקפיד שלא תהא שפת הבד סמוכה למקום הפצע, שמא יידבקו החוטים לבשר, וכשיסיר את התחבושת יקרע בשר הגיד, וייעשה כרות שפכה.

כט. תינוק שהוא אדום ביותר, הרי זה סימן שעדיין לא נבלע הדם באבריו, ואסור למולו משום סכנה, עד שיבלע הדם בבשרו.

ל. תינוק שהוא ירוק (-חיוור) ביותר, הרי זה סימן שעדיין לא נוצר בו מספיק דם, ואסור למולו משום סכנה, עד שיהיה בו דם.

לא. יום המילה או יום השלישי למילה (ויש אומרים אף ביום השני) שחלו בשבת, מותר לרחוץ את הקטן במים חמים, ואף מחממים לו מים בשבת, כיון שיש סכנה אם לא יעשו כן (ובזמנינו אין סכנה בדבר).

לב. אסור בשבת לסוך פצע במים חמים ושמן, ואף לא על גבי מוך שמונח על הפצע, אלא שופכם על הגוף מחוץ לפצע, והם שותתים ויורדים למקום הפצע (אך מים חמים לבד, או שמן לבד, מותר).

לג. מותר להניח על הפצע פיסת צמר גפן חדשה, להגן מפני שריטות וכדומה, אך אסור להניח חתיכת צמר גפן ישנה, כיון שהיא מסייעת לריפוי.

לד. תחבושת שיש בה רפואה (או חתיכת צמר גפן ישן שמועילה לרפאות) שהיתה מונחת על הפצע מערב שבת, ונפלה בשבת על גבי כלים, מותר להחזירה על גבי הפצע. אך אם נפלה על גבי קרקע, אסור.

לה. תינוק שנולד כשהוא מהול, יש להטיף לו דם ברית מספק, שמא ערלה כבושה היא זו, אך אין הטפה זו דוחה שבת, ואין מברכים עליה (אלא אם כן ברור שיש לו ערלה כבושה). ויש לעשות זאת בזהירות, וביד, ואין ממהרים לעשות זאת אלא ממתינים לו, כדי שלא יצערוהו ולא יגרמו לו נזק.

לו. אין מילת ספק דוחה את השבת, כגון אנדרוגינוס, ספק בן שמונה חודשים (בזמן חז"ל, שבן שמונה לא היה ראוי לחיות), נולד בין השמשות, אין מילתם דוחה את השבת.

לז. תינוק הנולד לשמונה חודשי עיבור (בזמן חז"ל, שלא היה ראוי לחיות), מוקצה הוא ואסור לטלטלו בשבת, אך מותר לאמו להתכופף ולהניקו כדי שלא תסתכן מריבוי החלב.

לח. תינוק הנולד בניתוח, נימול לשמונה ימים, אך אין מילתו דוחה את השבת.

לט. הקונה שפחה מעוברת, וילדה אצלו, וכל שכן אם התעברה וילדה אצלו, בנה נימול לשמונה ימים.

מ. הקונה שפחה עם הולד שכבר נולד לה, נימול מיד, אפילו אם נולד היום. וכן הקונה שפחה רק לענין העוברים שיוולדו לה, או שקנאה על דעת שלא להטבילה לשם יהדות, הולד הנולד לה נימול ביום הראשון.

מא. ולד אדם שמת בתוך שלשים יום ללידתו, הרי הוא ספק 'נפל', ואין מתאבלים עליו. ואם הוא הולד היחיד לאביו, ומת אביו, אסורה אמו מספק להתייבם (שמא היה בר קיימא והיא אסורה על יבמה ככל אשת אח), אלא צריכה חליצה. ואם עמדה והתקדשה לאחר, אם האחר ישראל – תחלוץ מספק. ואם הוא כהן – לא תחלוץ, שלא תיאסר עליו.

מב. ולד אדם שמת בתוך שלשים יום, אם ברור שכלו חודשי עיבורו, אין דינו כנפל, ומתאבלים עליו.

מג. ולד בהמה, לאחר שעברו עליו שבעה ימים יצא מכלל נפל, וכבר בליל שמיני מותר לשוחטו ולאוכלו. ומהבוקר של היום השמיני כשר הוא אף לקרבן.

א. קטן שנולד בזמן שהוא ודאי יום או ודאי לילה, נימול לשמונה ימים, ואפילו בשבת או ביום טוב.

ב. קטן שנולד בין השמשות, מחמירים לחשוש שנולד בזמן שנחשב לילה, ונימול ל'תשעה ימים', כלומר, ליום התשיעי מיום לידתו, אם אותו זמן של בין השמשות היה באמת 'יום'.

ג. קטן שנולד בין השמשות של ערב שבת, וממילא יש ספק האם היום השמיני הוא יום ששי או שבת, אי אפשר למולו בשבת מחשש שזו מילה שלא בזמנה שאינה דוחה שבת, ומלים אותו ביום ראשון, שיתכן שהוא היום העשירי ללידתו. ואם חל יום טוב בראשון, נימול ביום שני, שהוא האחד עשר ללידתו. ואם חלו שני ימים טובים של ראש השנה בראשון ושני, נימול ביום שלישי, השנים עשר ללידתו.

ד. תינוק חולה, אין מלים אותו עד שיבריא, ויעברו אחר כך שבעה ימים נוספים שלמים, מעת לעת, מפני הסכנה.

ה. תינוק שנשמע בוכה בעת הלידה, הרי זה סימן שכבר הוציא ראשו מרחם אמו, ונחשב כנולד באותו זמן, אף שלא יצא לגמרי אלא לאחר זמן, ואם נשמע קולו בבין השמשות של שבת, אף שיצא גופו בשבת, אינו נימול עד ליום ראשון.

ו. המל בשבת רשאי לתקן אף רצועות עור שאינן מעכבות את המילה, אך לאחר שכבר סיים למול, חוזר רק על מקומות המעכבים את המילה, והיינו שיעור עור המכסה את רוב היקף או רוב גובה העטרה. ואם לא הסירום, והיה התינוק כהן, אסור בתרומה כדין ערל.

ז. תינוק שנימול כדינו, אך מפני שהוא בעל בשר נראה שאינו מהול אף בזמן קישוי, יש לתקן את המילה (ביום חול), מפני מראית העין.

ח. מל ולא פרע את עור המילה, כאילו לא מל.

ט. בזמן המילה מברכים שלש ברכות: המוהל מברך 'על המילה', אבי הבן מברך 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו', והעומדים אומרים 'כשם שהכנסתו וכו', והמברך אומר 'אשר קידש ידיד' וכו'.

י. המל את הגרים או את העבדים, מברך 'אקב"ו למול את הגרים (או 'את העבדים') ולהטיף מהם דם ברית' וכו'.

יא. במילת גדול, כגון גר ועבד, יש לכסות את ערוותו בשעת הברכות.

יב. גוי מהול שבא להתגייר, מטיפים ממנו דם ברית.

יג. גר שמל, אין מטבילים אותו עד שתתרפא המכה לגמרי, כיון שהמים מזיקים לפצע.

יד. כשמטבילים גר צריכים ללכת עמו שלשה דיינים, ואומרים לו שוב מקצת מצוות קלות וחמורות, ומסירים ממנו כל חציצה, כגון שיער וצפרניים החוצצים, וצריכים לראותו כשהוא טובל, ולאחר שטבל מברך 'אקב"ו על הטבילה'.

טו. וכן עבד כנעני הנקנה מגוי, יש לומר לו בעת הטבילה את המצוות שעבד חייב בהם, ואחר כך טובל.

טז. תינוק שמלו אותו בשבת, ונשפכו המים החמים שהכינו עבורו, או שהתפזרו הסממנים שהכינו לרפואתו, מותר לחלל שבת לצורך חימום המים או כתישת סממנים, כיון שיש בכך סכנה.

יז. גוי פסול למול, אבל אשה יהודיה כשרה למול.

יח. מילה עצמה, בזמנה, דוחה את השבת, וכן פריעת הערלה, המציצה, וכל הטיפול בתינוק שלא יכול להיעשות קודם השבת, דוחים את השבת.

יט. אם לא הכינו מערב שבת את הרפואות הדרושות לתינוק לאחר המילה, עושים זאת בשבת, אך לכתחילה יש לעשות כן בדרך שינוי, כגון: לועס בשיניו את הכמון, ונותן יין בפני עצמו ושמן בפני עצמו, ומביא תחבושת מרשות אחרת כשהיא כרוכה על אצבעו. (וביום טוב מותר לשחוק כמון ולטרוף יין ושמן כרגיל, כיון שהותר הדבר לצורך אוכל נפש).

כ. מכשירי מילה (כגון הכנת איזמל או טלטול התינוק מרשות לרשות) אינם דוחים את השבת, ואינם דוחים אפילו איסור דרבנן, כגון הבאת האיזמל דרך חצר שאינה מעורבת.

כא. מילה שלא בזמנה, אינה דוחה את השבת, ולא את יום טוב.

כב. מילה, אף שלא בזמנה דוחה את איסור כריתת נגע צרעת.

כג. מילה, בין בזמנה ובין שלא בזמנה, אינה נעשית אלא ביום, ולא בלילה.

כד. תינוק שלא מל אותו אביו, חייבים בית דין למולו. לא מלוהו בית דין, הוא עצמו חייב למול את עצמו כשיגדל.

כה. המל את התינוק ביום השמיני שחל בשבת, חותך ומתקן אף את רצועות העור שאינן מעכבות את המילה. אך לאחר שסילק ידיו, רשאי לחזור רק על אותן מקומות המעכבים את המילה.

כו. המתחיל למול סמוך לצאת השבת, ולא הספיק לסיים את המילה עד שיצאה השבת, נמצא שחבל בתינוק ולא קיים מצוה, וחייב כרת.

כז. מוהל שאינו מוצץ את הדם שבמקום המילה, יש להעבירו מתפקידו, כיון שיש בכך סכנה לתינוק.

כח. החובש את מקום המילה, יקפיד שלא תהא שפת הבד סמוכה למקום הפצע, שמא יידבקו החוטים לבשר, וכשיסיר את התחבושת יקרע בשר הגיד, וייעשה כרות שפכה.

כט. תינוק שהוא אדום ביותר, הרי זה סימן שעדיין לא נבלע הדם באבריו, ואסור למולו משום סכנה, עד שיבלע הדם בבשרו.

ל. תינוק שהוא ירוק (-חיוור) ביותר, הרי זה סימן שעדיין לא נוצר בו מספיק דם, ואסור למולו משום סכנה, עד שיהיה בו דם.

לא. יום המילה או יום השלישי למילה (ויש אומרים אף ביום השני) שחלו בשבת, מותר לרחוץ את הקטן במים חמים, ואף מחממים לו מים בשבת, כיון שיש סכנה אם לא יעשו כן (ובזמנינו אין סכנה בדבר).

לב. אסור בשבת לסוך פצע במים חמים ושמן, ואף לא על גבי מוך שמונח על הפצע, אלא שופכם על הגוף מחוץ לפצע, והם שותתים ויורדים למקום הפצע (אך מים חמים לבד, או שמן לבד, מותר).

לג. מותר להניח על הפצע פיסת צמר גפן חדשה, להגן מפני שריטות וכדומה, אך אסור להניח חתיכת צמר גפן ישנה, כיון שהיא מסייעת לריפוי.

לד. תחבושת שיש בה רפואה (או חתיכת צמר גפן ישן שמועילה לרפאות) שהיתה מונחת על הפצע מערב שבת, ונפלה בשבת על גבי כלים, מותר להחזירה על גבי הפצע. אך אם נפלה על גבי קרקע, אסור.

לה. תינוק שנולד כשהוא מהול, יש להטיף לו דם ברית מספק, שמא ערלה כבושה היא זו, אך אין הטפה זו דוחה שבת, ואין מברכים עליה (אלא אם כן ברור שיש לו ערלה כבושה). ויש לעשות זאת בזהירות, וביד, ואין ממהרים לעשות זאת אלא ממתינים לו, כדי שלא יצערוהו ולא יגרמו לו נזק.

לו. אין מילת ספק דוחה את השבת, כגון אנדרוגינוס, ספק בן שמונה חודשים (בזמן חז"ל, שבן שמונה לא היה ראוי לחיות), נולד בין השמשות, אין מילתם דוחה את השבת.

לז. תינוק הנולד לשמונה חודשי עיבור (בזמן חז"ל, שלא היה ראוי לחיות), מוקצה הוא ואסור לטלטלו בשבת, אך מותר לאמו להתכופף ולהניקו כדי שלא תסתכן מריבוי החלב.

לח. תינוק הנולד בניתוח, נימול לשמונה ימים, אך אין מילתו דוחה את השבת.

לט. הקונה שפחה מעוברת, וילדה אצלו, וכל שכן אם התעברה וילדה אצלו, בנה נימול לשמונה ימים.

מ. הקונה שפחה עם הולד שכבר נולד לה, נימול מיד, אפילו אם נולד היום. וכן הקונה שפחה רק לענין העוברים שיוולדו לה, או שקנאה על דעת שלא להטבילה לשם יהדות, הולד הנולד לה נימול ביום הראשון.

מא. ולד אדם שמת בתוך שלשים יום ללידתו, הרי הוא ספק 'נפל', ואין מתאבלים עליו. ואם הוא הולד היחיד לאביו, ומת אביו, אסורה אמו מספק להתייבם (שמא היה בר קיימא והיא אסורה על יבמה ככל אשת אח), אלא צריכה חליצה. ואם עמדה והתקדשה לאחר, אם האחר ישראל – תחלוץ מספק. ואם הוא כהן – לא תחלוץ, שלא תיאסר עליו.

מב. ולד אדם שמת בתוך שלשים יום, אם ברור שכלו חודשי עיבורו, אין דינו כנפל, ומתאבלים עליו.

מג. ולד בהמה, לאחר שעברו עליו שבעה ימים יצא מכלל נפל, וכבר בליל שמיני מותר לשוחטו ולאוכלו. ומהבוקר של היום השמיני כשר הוא אף לקרבן.