מצוה תקצג) שלא ליקח עומר השכחה
פרשת כי תצא
"ושכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו" (דברים כד יט)
מצוות לא תעשה, שנמנענו מלקחת עומר השכחה, שנאמר 'ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו'. ומצות השכחה היא גם כן באילן.
וזה הלאו הוא מן הלאוין הניתקין לעשה, כלומר, שניתן לתקן את האיסור על ידי קיום מצוות עשה, שכל מי שעבר ולקח השכחה, חייב להחזיר אותה לעניים, שנאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה. וכל לא תעשה הניתק לעשה, אם קיים האדם את העשה שבו – אינו לוקה, ואם לא קיימו וגם אי אפשר לו לקיימו עוד, וכגון שנאבד או נשרף אותו הדבר, לוקה.
משרשי המצוה, לפי שהעניים והאביונים בחסרונם ובעניותם תולים עיניהם על התבואות, בראותם בעלי השדות מאלמים אלומים בתוך השדה כברכת השם אשר נתן להם, וחושבים בלבם לאמור, מי יתן והיה לי כן, לאסוף עומרים לביתי, והלוואי שאוכל להביא לביתי אפילו עומר אחד – אשמח בו, ועל כן היה מחסדיו ברוך הוא על בריותיו, למלאת תשוקתם זו, כשיהיה מקרה שישכחנה בעל השדה. גם יש בזה תועלת לבעל השדה, שיקנה בזה נפש טובה, כי באמת במידת הנדיבות ונפש ברכה לבלתי תת ליבו על העומר הנשכח, אלא יניחהו לאביונים, ועל בעלי הנפש הטובה תנוח ברכת השם לעולם.
ונוהגת מצוה זו באנשים ובנשים, במקומות שתרומות ומעשרות נוהגים שם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר החדש 'קדשנו במצוותיך'
מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא לַחְזֹר וְלָקַחַת מֵהַשָּׂדֶה עֹמֶר שֶׁנִּשְׁכַּח שָׁם בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יט) 'וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ'. וּמִצְוַת הַשִּׁכְחָה נוֹהֶגֶת גַּם בְּפֵרוֹת הָאִילָן.
מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, מַה שֶּׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוה תקצב), לְפִי שֶׁהָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים תּוֹלִים עֵינֵיהֶם עַל הַתְּבוּאוֹת, בִּרְאוֹתָם אֶת בַּעֲלֵי הַשָּׂדוֹת מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה כְּבִרְכַּת ה' אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, וְחוֹשְׁבִים בְּלִבָּם לֵאמֹר מִי יִתֵּן וְהָיָה לִי כֵּן לֶאֱסוֹף עֳמָרִים לְבֵיתִי, וַאֲפִילוּ עֹמֶר אֶחָד שֶׁאוּכַל לְהָבִיא אֶשְׂמַח בּוֹ, וְעַל כֵּן הָיָה מֵחֲסָדָיו בָּרוּךְ הוּא עַל בְּרִיּוֹתָיו לְמַלֹּאות תְּשׁוּקָתָם זוֹ כְּשֶׁיִּהְיֶה מִקְרֶה שֶׁיִשְׁכְּחֵנוּ בַּעַל הַשָּׂדֶה.
וְעוֹד תּוֹעֶלֶת יֵשׁ בְּכָךְ, כְּפִי שֶּׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוה רטז), כִּי ה' בָּרוּךְ הוּא רָצָה שֶׁעַמּוֹ אֲשֶׁר בָּחַר יִהְיוּ מְעֻטָּרִים בְּכָל מִדָּה טוֹבָה וִיקָרָה, וְשֶׁתִּהְיֶה לָהֶם נֶפֶשׁ בְּרָכָה וְרוּחַ נְדִיבָה, וְכֵיוָן שֶׁמִּתּוֹךְ הַמַּעֲשִׂים תִּתְפַּעֵל הַנֶּפֶשׁ וְתִהְיֶה טוֹבָה, תָּחוּל בָּהּ בִּרְכַּת ה'. וְאֵין סָפֵק כִּי בְּהוֹתִיר הָאָדָם חֵלֶק אֶחָד מִפֵּרוֹתָיו בְּשָׂדֵהוּ, וְיַפְקִירֵם כְּדֵי שֶׁיֶּהֱנוּ מִכָּךְ אוֹתָם הַצְּרִיכִים לוֹ, יֵרָאוּ בְּנַפְשׁוֹ שֹׂבַע רָצוֹן וְרוּחַ נָכוֹן וּמְבֹרָךְ, וְכִי ה' יִתְבָּרַךְ הִשְׂבִּיעוֹ בְּטוּבוֹ, וְגַם נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָלִין. וּלְעֻמַּת זֹאת, אָדָם הַמְּאַסֵּף אֶת כָּל תְּבוּאָתוֹ וּפֵרוֹתָיו אֶל בֵּיתוֹ, וְלֹא יַשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה שֶׁיֶּהֱנוּ בָּם הָאֶבְיוֹנִים, אַחַר שֶׁרָאוּ אֶת הַשָּׂדֶה בְּקָמוֹתֶיהָ וַיִּתְאַוּוּ תַּאֲוָה אֵלֶיהָ לְמַלֵּא נַפְשָׁם בָּהּ כִּי רָעֵבוּ, יוֹרֶה בְּנַפְשׁוֹ בְּלִי סָפֵק רֹעַ לֵב וְנֶפֶשׁ רָעָה, וְגַם רָעָה תְּבוֹאֵהוּ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (סוטה ח:) 'בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִים לוֹ'.
מִדִּינֵי הַמִּצְוָה מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁעֹמֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, שֶׁהוּא שִׁיעוּר גָּדוֹל יוֹתֵר מִסְּתָם עֹמֶר, אֵינוֹ שִׁכְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה', וְעֹמֶר גָּדוֹל כָּל כָּךְ נֶחְשָׁב כְּאִילּוּ שָׁכַח גָּדִישׁ שָׁלֵם. וְעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים וְלֹא בַּעַל הַשָּׂדֶה, אוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה וְלֹא פּוֹעֲלִים, אוֹ שֶׁשְּׁכָחוּהוּ שְׁנֵיהֶם וְיֵשׁ שָׁם אֲחֵרִים שֶׁלֹּא שְׁכָחוּהוּ, אֵין זוֹ שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּשָּׁכַח מִכָּל אָדָם.
וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּמְקוֹמוֹת שֶׁתְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת נוֹהֲגִים שָׁם, וְהַיְנוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים בָּהּ. וְחִלּוּקֵי הַמְּקוֹמוֹת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָם לְעִנְיָן מִּצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ הֵם כְּפִי שֶׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוה תקז), שֶׁכָּל הָעוֹלָם כּוּלוֹ מְּחֻלָּק לַחֲמִשָּׁה חֲלָקִים: א. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּמָקוֹם שֶּׁהֶחְזִיקוּ בּוֹ גַּם עוֹלֵי מִצְרַיִם וְגַם עוֹלֵי בָּבֶל, נוֹהֲגוֹת שָׁם מִּצְוֹת אֵלּוּ מִן הַתּוֹרָה (וּבִתְנַאי שֶׁיִּהְיוּ רוֹב יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ). ב. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּמָקוֹם שֶּׁהֶחְזִיקוּ בּוֹ רַק עוֹלֵי מִצְרַיִם וְלֹא עוֹלֵי בָּבֶל, לְאַחַר שֶׁגָּלוּ בָּרִאשׁוֹנָה אֵין מִּצְוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגוֹת שָׁם מֵהַתּוֹרָה, אַךְ מִדְּרַבָּנָן הֵן נוֹהֲגוֹת בָּהּ. ג. 'סוּרְיָא', וְזֶהוּ כִּנּוּי לְכָל הָאֲרָצוֹת שֶׁכָּבַשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ בְּכִבּוּשׁ יָחִיד, שֶׁמֵּהַתּוֹרָה אֵין דִּינָם כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמִדְּרַבָּנָן יֵשׁ בָּהֶם חִיּוּב הַפְרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. ד. אַרְצוֹת מִצְרַיִם, בָּבֶל, עַמּוֹן וּמוֹאָב, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם חוּץ לָאָרֶץ, יֵשׁ בָּהֶם מִצְוַת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. ה. שְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁמִּחוּץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֵין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת נוֹהֲגוֹת בָּהֶן כְּלָל. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְחָזַר לָשׁוּב לָקַחַת עֹמֶר שֶׁנִּשְׁכַּח בְּשָׂדֶה, עוֹבֵר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה זֶה, אַךְ אֵין לוֹקֶה עָלָיו כֵּיוָן שֶׁהוּא נִתַּק לְעֲשֵׂה, שֶׁחַיָּב לְהַחְזִירוֹ לַעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר 'לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה' (מצוה תקצב). וְאִם אֵין לוֹ אֶפְשָׁרוּת לְקַיֵּם אֶת הָעֲשֵׂה הַמְּתַקֵּן אֶת הַלָּאו, וּכְגוֹן שֶׁאָבַד אוֹ נִשְׂרַף אוֹתוֹ עֹמֶר, לוֹקֶה. וּמִלְּבַד זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה, כְּפִי שֶּׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל.
