מסכת כלים, פרק ז, משנה ה

משנה ה: נִטַּל אַחַד מֵהֶן, מִטַּמְּאִין בְּמַגָּע וְאֵינָם מִטַּמְּאִים בַּאֲוִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. עָשָׂה שְׁנַיִם, זֶה כְנֶגֶד זֶה, מִטַּמְּאִין בְּמַגָּע וּבַאֲוִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. הָיוּ גְבוֹהִין מִשָּׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, מִשָּׁלֹשׁ וּלְמַטָּן מִטַּמְּאִים בְּמַגָּע וּבַאֲוִיר, מִשָּׁלֹשׁ וּלְמַעְלָן מִטַּמְּאִין בְּמַגָּע וְאֵינָן מִטַּמְּאִין בַּאֲוִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. הָיוּ מְשׁוּכִים מִן הַשָּׂפָה, בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, מִטַּמְּאִים בְּמַגָּע וּבַאֲוִיר, חוּץ מִשָּׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת מִטַּמְּאִים בְּמַגָּע וְאֵינָם מִטַּמְּאִים בַּאֲוִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר:

משנה ה: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, אם היו לכירה שלשה 'פטפוטים', כלומר רגלים העשויות טיט, הרי דינן ככירה עצמה, ונטמאים במגע ובמשא, ואם נִטַּל אַחַד מֵהֶן – אחד הפטפוטים, כיון שגם עתה, כשיש לכירה שתי רגלים, ראויה היא במקצת לשפיתת קדירות, אינם נחשבים כנתוצים לגמרי, ולכן הרי השנים הנותרים מִטַּמְּאִין – מקבלים טומאה בְּמַגָּע, וְאֵינָם מִטַּמְּאִים בַּאֲוִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וטעמו, כיון שטומאת הפטפוטים באופן זה הוא מדרבנן, לא רצו שישרפו מחמת מגעם תרומה וקדשים, ולכן עשו היכר בדבר ואמרו שלא ייטמאו באויר. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ומְטַהֵר לגמרי, ואפילו במגע, כיון שהוא סובר שפטפוטי כירה שאינם נטמאים באויר, אינם נטמאים אף במגע.

אמנם אם מלכתחילה עָשָׂה האומן לאותה כירה רק שְׁנַיִם (-שני פטפוטים) זֶה כְנֶגֶד זֶה, והם רחבים כראוי באופן שהכירה יכולה לעמוד עליהן היטב, הרי אלו מִטַּמְּאִין בְּמַגָּע וּבַאֲוִיר, כיון שהם דומים לשתי אבנים שעשאן כירה, שהתבאר לעיל (פ"ו מ"ד) שהאבנים מקבלות טומאה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ומְטַהֵר.

הָיוּ פטפוטי הכירה גְבוֹהִין יותר מִשָּׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת מהקרקע, החלק שמִשָּׁלֹשׁ אצבעות וּלְמַטָּן, והיינו שלשת האצבעות הסמוכות לכירה, הרי הן נחשבות כחלק מהכירה, ומִטַּמְּאִים בְּמַגָּע וּבַאֲוִיר, ככירה עצמה, אך מִשָּׁלֹשׁ וּלְמַעְלָן לצד הקרקע, והיינו כל חלק הפטפוטים הרחוק מהכירה שלש אצבעות או יותר, מִטַּמְּאִין בְּמַגָּע, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין בַּאֲוִיר, כיון שאין דינם כחלק מהכירה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. ורַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר את אותו חלק הרחוק מהכירה שלש אצבעות או יותר, וכפי שהתבאר שלדעת רבי שמעון פטפוטי כירה שאינם נטמאים באויר אינם נטמאים במגע, אך חלק הפטפוטים שבתוך שלש אצבעות לכירה, אף רבי שמעון מודה שמקבל טומאה במגע ובאויר.

המשנה מוסיפה ומבארת שמחלוקת זו היא אף כאשר הפטפוטים אינם צמודים ממש לשפת הכירה, הָיוּ הפטפוטים מְשׁוּכִים מִן הַשָּׂפָה – מורחקים משפתה התחתונה של הכירה, והיינו מחמת שהיו בליטות בגוף הכירה, ומאותן בליטות נמשכים הפטפוטים עד הארץ, חלק הפטפוטים שבְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לכירה עצמה (ולא לאותן בליטות), מִטַּמְּאִים בְּמַגָּע וּבַאֲוִיר, ככירה עצמה, אבל החלק של הפטפוטים שנמצא חוּץ מִשָּׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לכירה עצמה, מִטַּמְּאִים רק בְּמַגָּע, וְאֵינָם מִטַּמְּאִים כלל בַּאֲוִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, וכפי שהתבאר טעמו לעיל, שפטפוט שאינו נטמא באויר אינו נטמא במגע.