מסכת דמאי, פרק ו, משנה ו
משנה ו: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמְכֹּר אָדָם אֶת זֵיתָיו אֶלָּא לְחָבֵר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף לִמְעַשֵּׂר. וּצְנוּעֵי בֵית הִלֵּל הָיוּ נוֹהֲגִין כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי:
משנה ו: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמְכֹּר אָדָם אֶת זֵיתָיו, שכבר נתלשו מהאילן אך עדיין לא הוכשרו לקבל טומאה (והיינו כל זמן שלא באו עליהם מים), אֶלָּא לְחָבֵר – תלמיד חכם, המוחזק לנהוג בטהרה, כיון שאם ימכרם לאדם שאינו מוחזק בטהרה יש חשש שידרוך אותם בטומאה, ואסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל. ובֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף לִמְעַשֵּׂר – רשאי הוא למוכרם אף לאדם המוחזק כמעשר, אף שאינו מוחזק לטהרה, כיון שיתכן שיאכלם קודם שיוכשרו לקבל טומאה (ויש מבארים שסוברים בית הלל שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל). וּצְנוּעֵי בֵית הִלֵּל, המדקדקים במצוות, הָיוּ נוֹהֲגִין בזה כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי:
