מסכת עירובין, פרק א, שיעור 16

משנה

משנתנו מבארת את דינה של שיירה ההולכת במקום פתוח בשבת, כיצד ניתן להתיר את הטלטול במקומם: שַׁיָּרָא של שלשה בני אדם או יותר, שֶׁחָנְתָה בְּבִקְעָה – מקום פתוח שאינו מוקף מחיצות, ואין זו רשות הרבים אלא 'כרמלית', והוא מקום האסור בטלטול מדרבנן, וְהִקִּיפוּהָ כְּלֵי בְּהֵמָה – מרדעות ואוכפים וכדומה, ועשו בכך מחיצה המקיפה את כל המקום שרצונם לשבות בו, מְטַלְטְלִים בְּתוֹכָהּ – בכל המקום המוקף, אף שיש רווח בין אוכף לאוכף, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא גָּדֵר – אותה מחיצה העשויה מכלי בהמה גָּבוֹהַּ לכל הפחות עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְלֹא יִהְיוּ פְּרָצוֹת יְתֵרוֹת עַל הַבִּנְיָן – כל הפרצות יחד לא יהיו בשטח הגדול יותר מהשטח הגדור, וְכָל פִּרְצָה שֶׁהִיא כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת או פחות, מֻתֶּרֶת, ואינה פוסלת את הגדר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּ'פֶתַח', אבל יָתֵר מִכָּאן – פירצה שהיה רחבה יותר מעשר אמות, אָסוּר – אוסרת את הטלטול, כיון שהיא מבטלת את המחיצה, והרי זה כשאר מקום פתוח שאסור לטלטל בו.

גמרא

שנינו במשנה, ולא יהיו פרצות יתרות על הבנין', הגמרא מבררת עתה אם יש צורך שהחלק הבנוי יהא יותר מהחלק הפרוץ, או אף אם שניהם שוים, מותר. אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, פָּרוּץ כְּעוֹמֵד – באופן שהחלק הפרוץ שבגדר שוה לחלק העומד, רַב פַּפָּא אָמַר, מֻתָּר – המקום מותר בטלטול. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר, אָסוּר. מבארת הגמרא את טעם מחלוקתם, רַב פַּפָּא אָמַר מֻתָּר, הֲכִי אַגְמְרֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה – כך לימד הקדוש ברוך הוא את משה רבינו, לָא תִּפְרֹץ רֻבָּהּ – יש צורך שלא תהא רוב המחיצה פרוצה, וכל זמן שאין הרוב פרוץ, אף שהחלק הגדור אינו יותר מהפרוץ, אלא שוה לו, המחיצה כשרה. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר אָסוּר, דהֲכִי אַגְמְרֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה, גְדוֹר רֻבָּהּ – יש צורך לגדור את רוב היקף המחיצה, ואם אין הרוב גדור, המחיצה פסולה.

פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַב פַּפָּא, שאף אם החלק הפרוץ שוה לחלק הגדור המחיצה כשרה, דְּדַיְקָא מַתְנִיתִין כְּוָתֵיהּ – כיון שיש לדייק מהמשנה כדבריו, דְּקָתָנֵי – שהרי כך שנינו במשנתנו, 'וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ פְּרָצוֹת יְתֵרוֹת עַל הַבִּנְיָן', ומשמע שדווקא אם הפרצות יתירות אסור לטלטל, הָא כַּהֲדָדֵי נִינְהוּ – אבל אם הפרצות שוות לחלק הגדור, שָׁרֵי – מותר, ואף שאין החלק הגדור יתר על הפרוץ.

משנה

משנתנו ממשיכה לעסוק בדינה של שיירה שחנתה בבקעה, ומביאה אופנים נוספים שעל ידם ניתר כל המקום בטלטול: מַקִּיפִין את השיירה כולה בשְׁלֹשָׁה חֲבָלִים, המונחים זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְזֶה לְמַעְלָה מִזֶּה, ונועצים בארבע הפינות עמודים, שעליהם נקשרים החבלים. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין חֶבֶל לַחֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, אלא פחות מעט, ומדין 'לבוד' אנו אומרים שהחלל שבין חבל לחבל נחשב כסתום. שִׁעוּר חֲבָלִים עצמם, עָבְיָן של שלשתם יחד מעט יָתֵר עַל טֶפַח, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַכֹּל עֲשָׂרָה טְפָחִים, שהרי בין הקרקע לחבל הראשון יש שלשה טפחים פחות משהו, ובין חבל ראשון לשני שלשה טפחים פחות משהו, ובין השני לשלישי גם כן שלשה טפחים פחות משהו, ועובי שלשת החבלים יחד הוא טפח ושלשה שיעורי 'משהו', כדי להשלים את אותם שלש 'משהו' החסרים באויר שבין החבלים, נמצא שהחבלים עם האויר שביניהם הם עשרה טפחים, ומדין 'לבוד' אנו מחשיבים זאת כאילו כל העשרה טפחים גדורים, והרי זו מחיצה כשרה המתירה בטלטול.

אומרת המשנה דין נוסף: מַקִּיפִין בַּקָּנִים – ניתן להקיף את השיירה בשורה של קנים הנעוצים בקרקע בזה אחר זה, אף שיש רווחים ביניהם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, ובאופן זה, שאין רווח של שלשה טפחים, אנו מחשיבים את כל החלל שבין הקנים כסתום, מדין 'לבוד'.

מבררת המשנה באילו אופנים נאמרו דינים אלו: בְּשַּׁיָרָא דִּבְּרוּ – רק בבני אדם ההולכים בשיירה התירו להם לערב בחבלים או בקנים, אף שהם רק לאורך או רק לרוחב, אבל במקום יישוב יש צורך שתהא המחיצה לאורך ולרוחב, שתי וערב, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא דִּבְּרוּ בַּשְּׁיָרָא אֶלָּא בַּהוֹוֶה – לא נקטה המשנה אופן זה של שיירה אלא מפני שכן היא הדרך, שבהליכתם בדרך אינם יכולים לעשות מחיצות של שתי וערב ממש, אלא רק של חבלים או של קנים, אבל אף במקום יישוב ניתן לעשות מחיצה כזו, של חבלים או קנים, אף שאין בה שתי וערב.

עתה מביאה המשנה את דעת החולק על עיקר דין זה של עירוב בחבלים או בקנים, ואפילו בשיירה: כָּל מְחִצָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁתִּי וָעֵרֶב, אלא של שתי לבד או של ערב לבד, כגון של חבלים או של קנים, אֵינָהּ מְחִצָּה כלל, ואפילו בשיירה לא התירו מחיצה כזאת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יש צורך שתהא המחיצה של אֶחָד מִשְּׁנֵי דְּבָרִים, או של שתי או של ערב, ואין צורך בשניהם.