מסכת עירובין, פרק א, שיעור 19

עוד שנינו במשנה לגבי מחנה, 'וּפטורים מִלְעָרֵב'. אָמְרֵי דְבֵי רַבִּי יַנַּאי – אמרו דין זה בבית מדרשו של רבי ינאי, לֹא שָׁנוּ שפטורים מלערב במחנה, אֶלָּא עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת, אֲבָל עֵרוּבֵי תְּחוּמִין, להתיר יציאה מחוץ לתחום שבת, חַיָּבִין לעשות אף במחנה. והטעם לכך, דְּתָאנֵי רַבִּי חִיָּא – שהרי כך שנה רבי חייא בברייתא, לוֹקִין עַל עֵרוּבֵי תְּחוּמִין דְּבַר תּוֹרָה – היוצא חוץ לתחום שבת לוקה מלקות דאורייתא, שנאמר (שמות טז כט) 'אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי', ומאחר ואין זה איסור דרבנן אלא איסור תורה, לא הקילו בו במחנה.

הגמרא הבינה עתה שמפסוק זה לומדים גם את דין איסור הוצאה מרשות לרשות, ומחמת כן קַשְׁיָא לֵיהּ – הוקשה לו לְרַבִּי יוֹנָתָן, וְכִי לוֹקִין עַל לָאו שֶׁנִּתָּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין, כלומר, הרי כלל בידינו שכל איסור לא תעשה שהעובר עליו במזיד, בעדים ובהתראה, חייב מיתה, אף באופן שאי אפשר לחייבו מיתה, כגון שלא התרו בו למיתה אלא למלקות, אין לוקים עליו, וכיון שבפסוק זה כלול איסור הוצאה מרשות לרשות, שיש בו חיוב מיתה, אם כן אף באיסור יציאה מחוץ לתחום הכלול בפסוק זה ראוי שלא יהיה חיוב מלקות, ומדוע אמרה הברייתא שלוקים על איסור יציאה מחוץ לתחום. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב אַשִׁי, מִי כְּתִיב – וכי נאמר בפסוק 'אַל יוֹצִיא אִישׁ', שאז היה ניתן לומר שכלול בפסוק זה איסור הוצאה מרשות לרשות, שיש בו חיוב מיתה, הרי 'אַל יֵצֵא אִישׁ' כְּתִיב, כְּלוֹמַר, יְצִיאָה מחוץ לתחום בְּרַגְלַיִם בִּלְבַד הִיא האמורה בפסוק, ולא הוצאת משא, וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם מִיתַת בֵּית דִּין כלל, אֶלָּא בְּאַזְהָרָה – איסור לא תעשה בִּלְבַד הִיא, וּלְפִיכָךְ לוֹקִין עָלֶיהָ.

הרי"ף דן עתה בעיקר איסור זה של יציאה מחוץ לתחום, על פי סוגיית הגמרא במסכת סוטה (ל:). וְקַשְׁיָא לָן – והוקשה לנו על האמור בסוגייתנו, הֵיכִי אָמְרִינַן הָכָא – כיצד אמרה כאן הברייתא 'לוֹקִין עַל עֵרוּבֵי תְּחוּמִין דְּבַר תּוֹרָה', וַאֲנָן קַיְּמָא לָן – והרי מקובל בידינו להלכה דְּלֵיתָא לִדְרַבִּי עֲקִיבָא – שאין הלכה כרבי עקיבא, דְּאָמַר במסכת סוטה תְּחוּמִין מִדְּאוֹרַיְתָא – יציאת האדם מחוץ לתחום אסורה מן התורה, אלא הלכה כדעת חכמים, שאיסור יציאה חוץ לתחום הוא מדרבנן.

מתרץ הרי"ף, וְאַשְׁכְּחִינָן בִּגְמָרָא דִּבְנֵי מַעֲרָבָא – ומצאנו בענין זה בתלמוד ירושלמי (פ"ג ה"ד), דְּגָרְסֵי – שכך שנינו שם, הִגִּיעוּךָ סוֹף תְּחוּמֵי שַׁבָּת – כשתדקדק בדין זה של איסור יציאה מחוץ לתחום שבת, שֶׁאֵינָן מְחֻוָּרִין לְךָ דְּבַר תּוֹרָה – יתברר לך שאין הם אסורים מן התורה, אלא מדרבנן. רַב מָנָא בָּעָא – הקשה, נִיחָא אַלְפַּיִם אַמָּה אֵינוֹ מְחֻוָּר – אמנם היציאה חוץ לאלפיים אמה אינה אסורה מן התורה, אך היציאה חוץ לאַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה, מְחֻוָּר הוּא, שאסור הוא מן התורה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר בִּיסְנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר, אֵין לְךָ מְחֻוָּר מִכֻּלָּם – אין מרחק האסור מן התורה לצאת ממנו בשבת, אֶלָּא תְּחוּם שְׁנֵים עָשָׂר מִיל – עשרים וארבע אלף אמה, שמרחק זה הוא כְּאורך מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל כפי שהיה במדבר.

מסיים הרי"ף: נִמְצְאוּ עַכְשָׁו דיני תְּחוּמֵי שַׁבָּת, מֵהֵן דְּרַבָּנָן וּמֵהֶן דְּאוֹרַיְתָא, מֵאַלְפַּיִם אַמָּה וּלְמַעְלָה עַד שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, לדעת חכמים לוֹקֶה עֲלֵיהֶן רק מכת מרדות מִדְּרַבָּנָן, וּלְרַבִּי עֲקִיבָא לוֹקֶה עֲלֵיהֶן מִדְּאוֹרַיְתָא, וטעמו של רבי עקיבא, כיון דִּכְתִיב (במדבר לה, ד) לגבי הערים שניתנו ללויים בארץ ישראל למגורים, 'וּמִגְרְשֵׁי הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה' וְגו', וּכְתִיב – ונאמר בפסוק שאחריו (שם לה, ה) 'וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וגו' וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים', ולכאורה יש סתירה בין הפסוקים בענין מגרשי הלויים, אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שהמגרשים הם אַלְפַּיִם אַמָּה, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר בפסוק הקודם אֶלֶף אַמָּה, אֶלָּא כך צריך לומר, אֶלֶף אַמָּה זהו שטח המִגְרָשׁ, וְאַלְפַּיִם אַמָּה נאמרו כאן לענין תְּחוּם שַׁבָּת, שזהו שיעורו, ומכאן יש ללמוד שתחום שבת נלמד מהתורה. וְרַבָּנָן סַבְרֵי – ואילו חכמים, החולקים על רבי עקיבא, וסוברים שתחום שבת אינו מדאורייתא, מפרשים את הפסוקים כך, אֶלֶף אַמָּה האמורים בפסוק הראשון, זהו מִגְרָשׁ הלויים, שהיה מקום פנוי עד מרחק אלף אמה מהעיר לכל צד, וְאַלְפַּיִם אַמָּה המוזכרים בפסוק השני, הם שָׂדוֹת וּכְרָמִים שסביבות העיר, אחר המגרש, עד אלפים אמה לכל צד.

ממשיך הרי"ף, אבל יציאה למרחק של שְׁנֵים עָשָׂר מִיל וּלְמַעְלָה – ויותר, לוֹקֶה עֲלֵיהֶם מִדְּאוֹרַיְתָא לְדִבְרֵי הַכֹּל, דִּכְתִיב 'אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ', וּ'מקומו' האמור כאן הַיְנוּ שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. אֲבָל מֵאַלְפַּיִם אַמָּה וּלְמַטָּה – ופחות מכאן, מֻתָּר לצאת לְדִבְרֵי הַכֹּל.

מסיים הרי"ף, וַעֲדַיִן הַקֻּשְׁיָא האמורה לעיל, בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת, שהרי מבואר בברייתא ש'לוקים על עירובי תחומין', וכיון שנקטה הברייתא לשון זו [ולא לשון יציאה מחוץ לתחום] משמע שזהו מקום שמועיל בו עירובי תחומים, אלא שלא הניח אותו אדם עירוב, והרי לא ניתן להניח עירוב להתיר יציאה יותר משנים עשר מיל, שֶׁהרי אֵין לָנוּ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין – שלא ניתן להניח עירובי תחומין אֶלָּא עַד סוֹף אַלְפַּיִם אַמָּה בִּלְבַד, כדי להתיר לצאת לאלפיים אמה ממקום הנחת העירוב, וְאִם הִנִּיחַ עֵרוּבוֹ חוּץ לְאַלְפַּיִם אַמָּה, אֵין עֵרוּבוֹ עֵרוּב, וְאָסוּר לוֹ לָצֵאת חוּץ לְאַלְפַּיִם אַמָּה אֲפִילוּ אַמָּה אַחַת, וְאִם אִסּוּר זֶה של יציאה חוץ לאלפיים אמה מִדְּרַבָּנָן הוּא, לֹא יִלְקֶה עֲלֵיהֶם דְּבַר תּוֹרָה אֶלָּא לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא הסובר שאפילו חוץ לאלפיים אמה זהו איסור תורה, ואין הלכה כמותו, ואילו לדעת חכמים החולקים עליו אין בכך איסור תורה, והיאך אמרה הברייתא שלוקים על כך מן התורה. (וְהַאי תֵּירוּצָא לָא סְלִיק אַלִּיבָּא דִּגְמָרָא דִּילָן וְקֻשְׁיָא בְּדוּכְתֵיהּ עַד הָשְׁתָּא כִּדְקָאי קָאֵי).

סְלִיקוּ לְהוּ מָבוֹי