מסכת כלים, פרק י, משנה א 2

המשך משנה א: הָיוּ כְפוּיִים עַל פִּיהֶן, מַצִּילִים כֹּל שֶׁתַּחְתֵּיהֶן עַד הַתְּהוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא. עַל הַכֹּל מַצִּילִין, חוּץ מִכְּלֵי חֶרֶס, שֶׁאֵינוֹ מַצִּיל אֶלָּא עַל הָאֳכָלִים וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלֵי חָרֶס:

אם הָיוּ כלים אלו כְפוּיִים עַל פִּיהֶן – מונחים במהופך, כשפתחם כלפי הקרקע, והדביק את הפתח לקרקע בטיט וכדומה, נמצא שסתימת ה'צמיד פתיל' היא כלפי הקרקע, מַצִּילִים גם את כֹּל מה שנמצא בתוך הקרקע שֶׁתַּחְתֵּיהֶן עַד הַתְּהוֹם (אך לולא הכלי היו דברים אלו נטמאים הגם שהם טמונים בתוך הקרקע, כיון שאהל המת מטמא גם את מה שבאוירו וגם את מה שבקרקע תחתיו עד התהום). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא באופן זה שהכלי הפוך ומודבק לקרקע בטיט, כיון שנאמר 'צמיד פתיל עליו', כלומר שהצמיד פתיל מונח כדרכו, על גבי הכלי, ולא כשהצמיד פתיל מונח בהיפוך, מתחת לכלי, שלא כדרכו.

עַל הַכֹּל מַצִּילִין – כל הכלים שהוזכרו בתחילת המשנה, שהם מצילים בצמיד פתיל (והם כלי גללים, אבנים, אדמה, נתר, עצמות הדג ועורו, עצמות חיה שבים ועורה, וכלי עץ), מצילים גם כל מה שמונח בתוכם מלקבל טומאה באהל המת, חוּץ מִכְּלֵי חֶרֶס, שאף שמעיקר דין התורה גם הוא מציל על כל מה שבתוכו, מכל מקום תקנו חכמים שֶׁאֵינוֹ מַצִּיל אֶלָּא עַל הָאֳכָלִים וְעַל הַמַּשְׁקִין, וְעַל כְּלֵי חָרֶס, שכל אלו הם דברים שאין להם טהרה אם נטמאו, ולכן אין חשש שיטול אותם חבר מיד עם הארץ, אבל על כלי מתכת וכדומה שיש להם טהרה, תקנו חכמים שלא ינצלו מטומאה באופן זה שהם מונחים בתוך כלי חרס המוקף צמיד פתיל, וכטעם שהתבאר לעיל (פ"ט מ"ב) שיש לחשוש שהחבר ישאל מעם הארץ את אותו כלי מתכת שהיה בתוך כלי חרס המוקף צמיד פתיל, ויטבילנו וישתמש בו בערב, ויסמוך על כך שאם היה נטמא באהל המת היה העם הארץ אומר לו זאת, ובאופן זה אמנם היה הכלי באהל המת אלא שהיה בתוך כלי חרס המוקף צמיד פתיל, אך כיון שהחבית עצמה השייכת לעם הארץ היא בחזקת טומאה ל'חבר', אינה מצילה את הכלים הנמצאים בתוכה, והם נשארים בטומאתם וצריכים הזאה ביום השלישי והשביעי. וכיון שקיים חשש זה בכלי חרס של עם הארץ, תקנו כן חכמים בכלי חרס של כל אדם, שאפילו אם הוא מוקף צמיד פתיל אינו מציל על כלי מתכות שבתוכו, אלא רק על מאכלים ומשקים וכלי חרס אחרים.