מצוה ט) מצות השבתת חמץ
פרשת בא
"אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" (שמות יב טו)
מצוות עשה, להסיר כל לחם חמץ ממשכנותינו ביום ארבעה עשר בניסן, שנאמר 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם'. ופירוש 'הראשון' הוא קודם לפסח, כלומר, ביום שלפני שבעת ימי הפסח.
משרשי מצוה זו, כדי שנזכור את הנסים שהיו ביציאת במצרים, כמו שכתוב בקרבן פסח.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים. והעובר עליה ולא השביתו, ביטל מצוות עשה זו. ואם יש חמץ במשכנותיו – עובר גם כן על לא תעשה, שנאמר 'שאור לא ימצא בבתיכם'.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר החדש 'קדשנו במצוותיך'
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהָסִיר כָּל לֶחֶם חָמֵץ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵינוּ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב טו) 'אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם', וּפֵרוּשׁ 'רִאשׁוֹן' הָאָמוּר כָּאן הַיְנוּ הַיּוֹם שֶׁלִּפְנֵי פֶּסַח.
מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר אֶת הַנִּסִּים שֶׁל יְצִיאַת מִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמִצְוַת קָרְבָּן פֶּסַח (מצוה ה).
מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, כָּתַב הָרַמְבַּ"ם שֶׁחַיָּב אָדָם לְהַשְׁבִּית אֶת הֶחָמֵץ קוֹדֵם זְמַן אִיסּוּר אֲכִילָתוֹ, וְהַיְנוּ מֵחֲצוֹת הַיּוֹם. וּמַה הִיא 'הַשְׁבָּתָה' זוֹ, שֶׁיְּבַטֵּל הֶחָמֵץ בְּלִבּוֹ, וְיַחְשֹׁב אוֹתוֹ כְּעָפָר, וְיָשִׂים בְּלִבּוֹ שֶּׁאֵין בִּרְשׁוּתוֹ חָמֵץ כְּלָל, וְשֶׁכָּל חָמֵץ שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ הֲרֵי הוּא כְּעָפָר וּכְדָבָר שֶּׁאֵין בּוֹ צֹּרֶךְ כְּלָל. וְחַיָּב הָאָדָם מִדְּרַבָּנָן לְחַפֵּשׂ אַחַר הֶחָמֵץ בְּמַחְבּוֹאוֹת וּבְחוֹרִים וְלִבְדֹּק וּלְהוֹצִיאוֹ מִכָּל גְּבוּלוֹ, וְכֵן חַיָּב מִדְּרַבָּנָן לִבְדּוֹק וּלְהַשְׁבִּית אֶת הֶחָמֵץ בַּלַּיְלָה לְאוֹר הַנֵּר מִתְּחִלַּת לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר, מִפְּנֵי שֶׁבַּלַּיְלָה כָּל הָעָם מְצוּיִים בְּבָתֵּיהֶם וְאוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה (חמץ ומצה ב א-ג). וְהַמַּפְלִיג בַּיָּם אוֹ יוֹצֵא בְּשַׁיָּרָה תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לְפֶסַח, זָקוּק לִבְדּוֹק, אַךְ קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדּוֹק. וְאִם דַּעְתּוֹ לַחְזֹר קֹדֶם הַפֶּסַח, צָרִיךְ לִבְדּוֹק וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא, שֶׁמָּא יַחְזֹר בְּעֶרֶב פֶּסַח בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלֹא יִהְיֶה לוֹ פְּנַאי לְבָעֵר (חמץ ומצה ב יט). וּכְשֶׁמְּסַיֵּם לִבְדּוֹק צָרִיךְ לְבַטֵּל כָּל חָמֵץ שֶּׁנִּשְׁאַר בִּרְשׁוּתוֹ וְאֵינוֹ רוֹאֵהוּ, וְיֹאמַר, כָּל חָמֵץ שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתִי שֶׁלֹּא רְאִיתִיו וְלֹא יְדַעְתִּיו, הֲרֵי הוּא בָּטֵל וַהֲרֵי הוּא כְּעָפָר (חמץ ומצה ג ז).
וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ, וְלֹא הִשְׁבִּית חָמֵץ מֵרְשׁוּתוֹ, בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ. וְאִם יֵשׁ חָמֵץ בְּמִשְׁכְּנוֹתָיו, עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, כְּפִי שֶׁיְּבֹאַר לְהַלָּן (מצוה יא).
