מצוה יא) שלא ימצא חמץ ברשותנו בפסח

פרשת בא

"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" (שמות יב יט)

מצוות לא תעשה, שלא ימצא חמץ ברשותנו כל ימי הפסח, שנאמר 'שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם', וביארו חז"ל ש'בתיכם' אינו בדוקא, אלא כל שיש חמץ ברשותו, עובר באיסור זה. ואף שכתוב בתורה 'שאור', שהוא מחמץ את העיסה, אין זה בדווקא, אלא הוא הדין לכל חמץ, שנוהג בו איסור זה.

משרשי המצוה, כדי שנזכור לעולם את הניסים שנעשו לנו ביציאת מצרים, כמו שכתוב בקרבן פסח, ונזכור מה שאירע לנו בענין זה, שמתוך חפזון היציאה ממצרים אפינו את העיסה מצה, כי לא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ, כמו שכתוב 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם'.

ונוהגת מצוה זו באנשים ונשים, בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ונמצא חמץ ברשותו במזיד, עובר על שני לאוין, משום 'בל יראה' ומשום 'בל ימצא'.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר החדש 'קדשנו במצוותיך'

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא יִמָּצֵא חָמֵץ בִּרְשׁוּתֵנוּ כָּל יְמֵי הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב יט) 'שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם'. וּבֵאֲרוּ חֲזַ"ל, לָאו דַּוְקָא 'בֵּיתוֹ', אֶלָּא כָּל שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ. וְלָאו דַּוְקָא 'שְׂאוֹר', שֶׁהוּא מְחַמֵּץ, אֶלָּא הוּא הַדִּין לְחָמֵץ, כֵּיוָן שֶׁשְּׂאוֹר וְחָמֵץ דִּינָם שָׁוֶה לְעִנְיָן אִיסּוּר זֶה.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר לְעוֹלָם אֶת הַנִּסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָנוּ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, וְנִזְכֹּר שֶּׁאֵרַע לָנוּ כְּעִנְיָן זֶה בְּאוֹתוֹ זְמַן, שֶׁמִּתּוֹךְ חִפָּזוֹן הַיְּצִיאָה מִמִּצְרַיִם אָפִינוּ אֶת הָעִסָּה מַצָּה, כִּי לֹא יָכֹלְנוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ עַד שֶׁתַּחֲמִיץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות יב לט) 'וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם'.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, כָּתַב הָרַמְבַּ"ם שֶׁגַּם אִם טָמַן אֶת הֶחָמֵץ אוֹ הִפְקִיד אוֹתוֹ בְּיַד גּוֹיִם, עֹבֵר בְּאִסּוּר זֶה. אֲבָל אִם הָיָה בִּרְשׁוּתוֹ חָמֵץ שֶׁל גּוֹי אוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, אֵינוֹ חַיָּב בְּבִעוּר. אֲבָל צָרִיךְ הַיִּשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת מְחִיצָה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים בִּפְנֵי חֲמֵצוֹ שֶׁל הַגּוֹי שֶּׁנִּמְצָא בִּרְשׁוּתוֹ, שֶׁמָּא יָבוֹא לִטּוֹל מִמֶּנּוּ, אֲבָל בִּפְנֵי חָמֵץ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מְחִיצָה, מִפְּנֵי שֶׁהַכֹּל פּוֹרְשִׁים מִן הַהֶקְדֵּשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי מְעִילָה (חמץ ומצה ד א-ב).

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוָה זוֹ וְנִמְצָא חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ בְּפֶסַח, אִם עָשָׂה כֵּן בְּמֵזִיד, עָבַר עַל שְׁנֵי לָאוִין, מִשּׁוּם הַלָּאו הָאָמוּר כָּאן, שֶׁהוּא 'בַּל יִמָּצֵא', וּמִשּׁוּם 'בַּל יֵרָאֶה' (מצוה כ). וְאִם עָבַר עֲלֵיהֶם בַּעֲשִׂיַּת מַעֲשֵׂה, כְּגוֹן שֶׁחִימֵץ עִסָּה וְהִנִּיחָהּ בְּבֵיתוֹ, אוֹ שֶׁקָּנָה חָמֵץ וְהִצְנִיעוֹ בְּבֵיתוֹ, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה בּוֹ שׁוּם מַעֲשֵׂה, אֶלָּא שֶּׁנִּשְׁאַר הֶחָמֵץ בְּבֵיתוֹ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, אֵינוֹ לוֹקֶה עָלָיו, שֶּׁאֵין לוֹקִים עַל לָאו שֶּׁאֵין בּוֹ מַעֲשֵׂה.