מצוה טז) שלא לשבור עצם מן הפסח
"ועצם לא תשברו בו" (שמות יב מו)
מצוות לא תעשה, שלא לשבור עצם מכל עצמות קרבן הפסח, שנאמר 'ועצם לא תשברו בו'.
משרשי המצוה, לזכור ניסי יציאת מצרים, כמו שכתבנו במצוות האחרות, וגם זה גזע מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן, בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו בה באותה שעה, ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושים, נקבע בנפשותינו הדבר לעולם.
והטעם שהצריכה אותנו התורה לעשות פעולות רבות כל כך לזכר יציאת מצרים, כיון שהאדם נפעל כפי פעולותיו, וליבו וכל מחשבותיו הולכים תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכח מעשיו ימית את היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם יעסוק תמיד בדברים של דופי, אפילו בלית ברירה, לדוגמא, אם הכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותה אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור. כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמרנו.
ועל כן אמרו חז"ל 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות', כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו להיטיב לנו באחריתנו. כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד.
ונוהגת מצוה זו באנשים ובנשים בזמן שבית המקדש קיים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר החדש 'קדשנו במצוותיך'
מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא לִשְׁבֹּר עֶצֶם מִכָּל עַצְמוֹת קָרְבַּן הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב מו) 'וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ'.
מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, לִזְכּוֹר אֶת נִיסֵי יְצִיאַת מִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶּׁהִתְבָּאֵר בַּמִּצְוֹת הַקּוֹדְמוֹת. וְגַם בְּמִצְוָה זוֹ יֵשׁ אֶת הַשֹּׁרֶשׁ הַמֻּזְכָּר בַּמִּצְוָה הַקּוֹדֶמֶת (מצוה טו), שֶׁבְּלַיְלָה זֶה נַעֲשֵׂינוּ אֲדוֹנִים, וְאֵין כָּבוֹד לִבְנֵי מְלָכִים וְיוֹעֲצֵי אֶרֶץ לִגְרֹר אֶת הָעֲצָמוֹת וּלְשַׁבְּרָם כִּכְלָבִים, לֹא יָאוּת לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי אִם לַעֲנִיֵּי הָעָם הָרְעֵבִים. וְעַל כֵּן, בַּיּוֹם הַזֶּה שֶׁהוּא תְּחִלַּת בּוֹאֵנוּ לִהְיוֹת סְגֻלַּת כָּל הָעַמִּים, מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְעַם קָדוֹשׁ, בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן, רָאוּי לָנוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים הַמַּרְאִים בָּנוּ אֶת הַמַּעֲלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁעָלִינוּ לָהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וּמִתּוֹךְ הַמַּעֲשֶׂה וְהַדִּמְיוֹן שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים, נִקְבָּע בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ אֶת הַדָּבָר לְעוֹלָם. וְאַל תַּחְשֹׁב לִתְפֹּשׂ עַל דְּבָרַי וְלִשְׁאֹל, וְלָמָּה זֶה יְצַוֶּה אוֹתָנוּ ה' יִתְבָּרַךְ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן אוֹתוֹ הַנֵּס, וַהֲלֹא בְּזִכָּרוֹן אֶחָד יַעֲלֶה הַדָּבָר בְּמַחְשַׁבְתֵּנוּ וְלֹא יִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעֵנוּ. הַטֵּה אָזְנֶךָ וּשְׁמַע, אֲלַמֶּדְךָ דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה לְךָ לְתוֹעֶלֶת בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת. דַּע, כִּי הָאָדָם נִפְעָל בְּלִבּוֹ כְּפִי פְּעֻלּוֹתָיו הַחִצּוֹנִיּוֹת, וְלִבּוֹ וְכָל מַחְשְׁבוֹתָיו תָּמִיד אַחַר מַעֲשָׂיו שֶׁהוּא עוֹסֵק בָּהֶם, אִם טוֹב וְאִם רַע. וַאֲפִילוּ רָשָׁע גָּמוּר בִּלְבָבוֹ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם, אִם יְעָרֶה רוּחוֹ וְיָשִׂים הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ וְעִסְקוֹ בְּהַתְמָדָה בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, וַאֲפִילוּ שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, מִיַּד יִטֶּה אֶל הַטּוֹב, וּבְכֹחַ מַעֲשָׂיו הַחִיצוֹנִיִּים יָמִית אֶת הַיֵּצֶר הָרַע, כִּי אַחֲרֵי הַפְּעֻלּוֹת נִמְשָׁכִים הַלְּבָבוֹת. וּלְעֻמַּת זֹאת, אֲפִילוּ אִם יִהְיֶה אָדָם צַדִּיק גָּמוּר וּלְבָבוֹ יָשָׁר וְתָמִים, חָפֵץ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, אַךְ יַעֲסֹק תָּמִיד בִּדְבָרִים שֶׁל דֹּפִי, וַאֲפִילוּ שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנוֹ, כְּגוֹן שֶׁהַמֶּלֶךְ יְמַנֶּה אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ לַעֲסֹק בְּאֻמָּנוּת רָעָה, אִם יִהְיֶה כָּל עִסְקוֹ תָּמִיד כָּל הַיּוֹם בְּאוֹתָהּ אוּמָנוּת, יָשׁוּב לְאַחַר זְמַן מִצִּדְקַת לִבּוֹ לִהְיוֹת רָשָׁע גָּמוּר, כִּי יָדוּעַ הַדָּבָר וֶאֱמֶת, שֶׁכָּל אָדָם נִפְעָל כְּפִי פְּעֻלּוֹתָיו. וְלָכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל 'רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת', כְּדֵי לְהַתְפִּיס בָּהֶן כָּל מַחְשְׁבוֹתֵינוּ, וְלִהְיוֹת בָּהֶן כָּל עִסְקֵינוּ, לְהֵיטִיב לָנוּ בְּאַחֲרִיתֵנוּ, כִּי מִתּוֹךְ הַפְּעֻלּוֹת הַטּוֹבוֹת אֲנַחְנוּ נִפְעָלִים לִהְיוֹת טוֹבִים, וְזוֹכִים לְחַיֵּי עַד. וְרָמְזוּ זֹאת חֲזַ"ל בְּאוֹמְרָם 'כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוּזָה בְּפִתְחוֹ, צִיצִית בְּבִגְדוֹ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יֶחֱטָא', לְפִי שֶׁאֵלּוּ מִּצְוֹת תְּמִידִיוֹת, שֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בָּהֶן תָּמִיד. לָכֵן גַּם אַתָּה, רְאֵה וְהִתְבּוֹנֵן מַה מְלַאכְתְּךָ וַעֲסָקֶיךָ, כִּי אַחֲרֵיהֶם תִמָּשֵׁךְ. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרְךָ לוֹמַר, אַחֲרֵי הֱיוֹת לִבִּי שָׁלֵם וְתָמִים בֶּאֱמוּנַת אֱלֹהִים, מַה הֶפְסֵד יֵשׁ כִּי אֶתְעַנֵּג לִפְעָמִים בְּתַעֲנוּגֵי אֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת, לְהִתְלוֹצֵץ עִם הַלֵּצִים וּלְדַבֵּר צַחוּת, וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶּׁאֵין מְבִיאִים עֲלֵיהֶם אֲשָׁמוֹת וְחַטָּאוֹת, הֲלֹא גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹתָם, וּמַדּוּעַ יִמְשְׁכוּנִי הֵם אַחֲרֵיהֶם. אַל בְּנִי, הִשָּׁמֶר מִפְּנֵיהֶם פֶּן תִּלָּכֵד בְּרִשְׁתָּם, רַבִּים שָׁתוּ מִתּוֹךְ כָּךְ כּוֹס תַּרְעֵלָתָם, וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ תַּצִּיל. וְאַחַר שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ זֹאת, אַל יִקְשֶׁה עָלֶיךָ מֵעַתָּה רִבּוּי הַמִּצְוֹת בְּעִנְיַן זְכִירַת נִיסֵי יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁהֵן עַמּוּד גָּדוֹל בְּתוֹרָתֵנוּ, כִּי בִּרְבוֹת עִסְקֵינוּ בָּהֶם – נִתְפַּעֵל אֶל הַדָּבָר, כְּמוֹ שֶּׁהִתְבָּאֵר.
מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, כָּתַב הָרַמְבַּ"ם, שֶׁאִסּוּר שְׁבִירַת עֶצֶם הוּא רַק בְּקָרְבָּן פֶּסַח שֶׁבָּא בְּטָהֳרָה, אַךְ פֶּסַח שֶׁבָּא בְּטֻמְאָה, אִם שָׁבַר בּוֹ עֶצֶם אֵינוֹ לוֹקֶה (קרבן פסח י א). וְאִסּוּר זֶה הוּא אֲפִילוּ לִפְנֵי זְמַן אֲכִילָתוֹ, אוֹ לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתוֹ, וַאֲפִילוּ לְאַחַר כַּמָּה יָמִים, וְלָכֵן שׂוֹרְפִים אֶת עַצְמוֹת הַפֶּסַח יַחַד עִם הַבָּשָׂר הַ'נּוֹתָר', כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי תַּקָּלָה בִּשְׁבִירַת הָעֲצָמוֹת (קרבן פסח י א-ב). וְהַסְחוּסִים, שֶׁהֵם כְּמוֹ עֲצָמוֹת רַכּוֹת, מֻתָּר לְאוֹכְלָם (קרבן פסח י ח).
וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָם. וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוָה זוֹ, וְשָׁבַר עֶצֶם שֶׁל קָרְבָּן פֶּסַח טָהוֹר, לוֹקֶה.
