מסכת עירובין, פרק ג, שיעור 29

שנינו במשנה, 'וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנוּ, הֲרֵי זֶה עֵירוּב'. מקשה הגמרא, כיצד ניתן לסמוך על עירוב זה, וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא לָא מַמְטֵי לֵיהּ – והרי יש לנו לחשוש שמא אותו קטן או כותי לא הביא את העירוב ליד אותו אחר, ואין כאן עירוב. מתרצת הגמרא, מדובר בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ – שהמשלח עומד במקומו ורואה מרחוק את הפסול נותן לכשר את העירוב. ממשיכה הגמרא ומקשה, וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא לָא שָׁקִיל לֵיהּ מִינֵּיהּ – והרי עדיין יש לנו לחשוש שמא אותו אדם כשר לא הסכים לקבל ממנו את המאכל על דעת לעשות שליחותו ולהניח עבורו את העירוב. מתרצת הגמרא, חֲזָקָה היא ששָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וכיון שאותו אדם כשר אמר והסכים להניח את העירוב, אנו סומכים על כך שאכן קיים את דבריו ועשה כן.

משנה

המשנה מבארת עתה את המקומות הראויים להנחת עירוב תחומין: נְתָנוֹ – הניח את העירוב בָּאִילָן, לְמַעְלָה מֵגובה עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵינוֹ עֵירוּב. הניחו לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, הֲרֵי זֶה עֵירוּב, ובגמרא יבוארו טעמי דינים אלו.

נְתָנוֹ – הניח את העירוב בְּבוֹר, אֲפִלּוּ עָמוֹק מֵאָה אַמָּה, הֲרֵי זֶה עֵירוּב. נְתָנוֹ בְּרֹאשׁ הַקָּנֶה, אוֹ בְּרֹאשׁ הַקּוֹנְדוּס – עץ עבה, כָּל זְמַן שֶׁהוּא תָּלוּשׁ מהקרקע וְנָעוּץ בה, אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה, הֲרֵי זֶה עֵירוּב. נְתָנוֹ בְּמִגְדָּל, וְנָעַל בְּפָנָיו, וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ, הֲרֵי זֶה עֵירוּב, כיון שיכול לחתוך את המנעול על ידי סכין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּפְתֵּחַ בִּמְקוֹמוֹ, אֵין זֶה עֵירוּב, ובגמרא יבואר במה נחלקו.

גמרא

שנינו במשנה, 'נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים, אינו עירוב. למטה מעשרה טפחים, הרי זה עירוב'. מבררת הגמרא, הַאי אִילָן הֵיכָא קָאֵי – היכן עומד אילן זה, אִילֵימָא דְּקָאֵי – אם תבאר שמדובר באילן העומד בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, מַה לִּי לְמַעְלָה מַה לִּי לְמַטָּה – מה החילוק אם הניח את העירוב למעלה מעשרה טפחים או למטה מעשרה טפחים, והרי רְשׁוּת הַיָּחִיד בּוֹקֵעַ וְעוֹלֶה עַד לָרָקִיעַ, וכיון שהתכוין לשבות ברשות היחיד הזו, והעירוב נמצא עימו ויכול ליטלו ולאוכלו, הרי זה עירוב המועיל. וְאֶלָּא – ואם תרצה לומר שמדובר דְּקָאֵי – שהאילן עומד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, עדיין יש לברר, דְּנִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת הֵיכָא – היכן היתה כוונתו לשבות, אִילֵימָא – אם תאמר שמדובר באופן שנִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת לְמַעְלָה מעשרה טפחים, ושם גם הניח את עירובו, עדיין קשה, הרי הוּא [וְעֵירוּבוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד הוּא], ומדוע אמרה המשנה שאין זה עירוב המועיל. אֶלָּא ודאי מדובר דְּנִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת לְמַטָּה מעשרה טפחים, על גבי הקרקע, והאילן עצמו רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ולכן, אם הניחו למטה מעשרה, שזהו מקום רשות הרבים, עירובו עירוב, שהרי הוא ועירובו באותו מקום. אך אם הניחו למעלה מעשרה, שמקום זה נחשב כרשות היחיד [כיון שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה], אין עירובו עירוב, לפי שהוא ברשות הרבים ועירובו ברשות היחיד. אך ממשיכה הגמרא ומקשה, מדוע כשהניחו למטה מעשרה עירובו עירוב, הָא קָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאִילָן – הרי אינו יכול ליטול את העירוב בלי להשתמש באילן, והדבר אסור.

מתרצת הגמרא, לְעוֹלָם מדובר דְּקָאֵי [-שהוא עומד] בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת לְמַטָּה על גבי הארץ, ומכל מקום כשהניחו למטה מעשרה עירובו עירוב, וְהָא מָנֵי – וכדעת מי נשנתה משנתנו, כרַבִּי הִיא, דְּאָמַר, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת – כל איסור שבת שהוא מדברי חכמים, כגון עלייה על גבי האילן, לֹא גָזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וכיון ששעת קניית העירוב היא בין השמשות, ובאותה שעה היה יכול ליטול את עירובו מעל גבי  האילן, אף שבשבת עצמה אינו יכול לעשות כן, מכל מקום עירובו עירוב [ורק כשהניחו למעלה מעשרה טפחים אין זה עירוב, כיון שנחשב שהעירוב ברשות היחיד והוא ברשות הרבים].

שנינו במשנה, 'נְתָנוֹ בְּבוֹר, אפילו עמוק מאה אמה, הרי זה עירוב'. מבררת הגמרא, הַאי בּוֹר הֵיכֵי דָּמֵי – באיזה בור מדובר כאן, אִילֵימָא דְּקָאֵי – אם תאמר שמדובר בבור הנמצא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, פְּשִׁיטָא – פשוט הדבר שעירובו עירוב, כִּי הֵיכֵי – כמו דִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בּוֹקֵעַ וְעוֹלֶה עַד לָרָקִיעַ, הָכֵי נָמֵי נָחֵית לְתַתָּא – כך גם רשות היחיד יורדת למטה, ואפילו בעומק מאה אמה עדיין רשות יחיד היא, וכיון שהוא ועירובו באותה רשות, עירובו עירוב. אֶלָּא דְּקָאֵי – אלא ודאי מדובר באופן שהבור נמצא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, ועדיין יש לברר, דְּנִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת הֵיכָא – היכן היתה כוונת האדם לשבות, אִילֵימָא – אם תאמר דְּנִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת לְמַעְלָה, על שפת הבור, אם כן נמצא שהוּא עומד בְּמָקוֹם אֶחָד, והיינו ברשות הרבים, וְעֵירוּבוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, ברשות היחיד, שהרי בור עמוק כל כך דינו כרשות היחיד. אִי לְמַטָּה – ואם תאמר שכוונתו היתה לשבות למטה, בתוך הבור, פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, שעירובו עירוב, שהרי הוּא וְעֵירוּבוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד הוּא.

מתרצת הגמרא, אֶלָּא, הָכָא בְּבוֹר הָעוֹמֵד בְּכַרְמְלִית עָסְקִינַן – מדובר כאן בבור הנמצא בכרמלית, שהאיסור לטלטל אליה מרשות היחיד הוא מדרבנן, וְנִתְכַּוֵּין לִשְׁבּוֹת לְמַעְלָה – על שפת הבור, ובאמת מדרבנן אינו יכול ליטול את העירוב הנמצא בבור במשך השבת, וְמשנתנו כדעת רַבִּי הִיא, דְּאָמַר, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא גָזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וכיון שבשעת בין השמשות היה יכול ליטול את העירוב מהבור לכרמלית, עירובו עירוב, אף שבשבת אינו יכול ליטלו.

שנינו במשנה שאם נְתָנוֹ לעירוב בְּרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ בְּרֹאשׁ הַקֻּנְדֵּס, בִּזְמַן שֶׁהוּא תָּלוּשׁ וְנָעוּץ, אִין – אכן מועיל עירובו, אבל בזמן שֶׁאֵינוֹ נָעוּץ וְתָלוּשׁ, אלא הוא מחובר לקרקע, לֹא – אין עירובו עירוב. ומבארת הגמרא את הטעם, גְזֵירָה מדרבנן היא, שֶׁמָּא יִקְטֹם – שמא יחתוך חתיכה מהקנה המחובר לקרקע, ויעבור משום איסור קוצר [ואף שהתבאר שמשנתנו סוברת כרבי, שבבין השמשות אין נוהגים איסורים דרבנן, כאן אפילו רבי מודה שאסור להניח את העירוב, כיון שהקנה רך, ובקלות יתלוש ממנו האדם חתיכה, וחתיכה זו היא איסור תורה].