מסכת עירובין, פרק ג, שיעור 31

גמרא

שנינו במשנה, 'נתגלגל חוץ לתחום וכו' אם מבעוד יום אינו עירוב. אָמַר רָבָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, אֶלָּא באופן שֶׁנִּתְגַּלְגֵּל חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת – ארבע אמות אחרי אלפיים אמה, ומשם אסור ליטלו ולהכניסו לתוך התחום, אֲבָל נִתְגַּלְגֵּל בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, הרי אמרו חכמים שהַנּוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת מעבר לאלפיים אמה, וממילא יכול הוא ליטול את עירובו משם ולאוכלו, וכיון שכך לא בטל העירוב.

משנה

משנתנו מבארת שרשאי האדם להניח עירוב על תנאי, וכן רשאי להניח כמה עירובי תחומין, לכמה צדדים, ולהתנות שרק אחד מהם יחול, כפי תנאו: מַתְנֶה אָדָם עַל עֵירוּבוֹ – רשאי אדם להניח עירוב תחומין, ולהתנות שיחול רק באופן מסויים, וכגון שחושש שיבואו גויים לעירו ויצטרך לברוח מהם, ואינו יודע מאיזה צד יבואו, או שיודע שיבא חכם בשבת ורוצה לצאת לקראתו, אך אינו יודע מאיזה צד יבוא, מניח שני עירובים, אחד בסוף אלפיים אמה ממזרח העיר, ואחד בסוף אלפיים אמה ממערבה, ומתנה וְאוֹמֵר, אִם בָּאוּ [-אם יבואו] עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְמִזְרַח, יהא עֵירוּבִי לְמַעֲרָב, כדי שאוכל לברוח לשם, וְאִם בָּאוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְמַעֲרָב, יחול עֵירוּבִי לְמִזְרָח, וְאִם בָּאוּ לְכָאן וּלְכָאן – ממזרח וממערב, לְמָקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ, והעירוב שבאותו צד שארצה, יחול. לֹא בָּאוּ – אם לא יבואו עובדי כוכבים לֹא לְכָאן וְלֹא לְכָאן, לא יחול שום עירוב, כדי שלא יהיה מוגבל להלך רק לצד אחד, אלא הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי, ואוכל להלך מסוף העיר והלאה אלפיים אמה לכל צד שארצה, ומועיל תנאו. וְכן יכול להתנות ולומר, אִם בָּא חָכָם לְמִזְרָח העיר, מחוץ לתחום, וארצה ללכת ללמוד ממנו תורה, יהא עֵירוּבִי לְמִזְרָח. בָּא לְמַעֲרָב, יהא עֵירוּבִי לְמַעֲרָב. בָּא לְכָאן וּלְכָאן – יבואו שני חכמים, אחד ממזרח ואחד ממערב, לְמָקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ, ובאותו צד יחול עירובי. לֹא בָּא לְכָאן וּלְכָאן – לא יבא כלל חכם בשבת, הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי, ולא יחול שום עירוב.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם באו שני חכמים, אחד למזרח ואחד למערב, והָיָה אֶחָד מֵהֶן רַבּוֹ, יֵלֵךְ לוֹ אֵצֶל רַבּוֹ, שבודאי כשהניח את העירוב היתה דעתו ללכת למקום רבו. ואם היו שְׁנֵיהֶם רַבּוֹתָיו, לְמָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ.

גמרא

שנינו במשנה, 'רבי יהודה אומר, אם היה אחד מהן רבו, ילך לו אצל רבו'. מבארת הגמרא את טעם החולקים על רבי יהודה, וְרַבָּנָן – ואילו חכמים סוברים, זִימְנִין דְּנִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ בְּחַבְרֵיהּ טְפֵי מֵרַבֵּיהּ – לפעמים נח לו לאדם ללמוד תורה מפי חבירו יותר מללמוד מפי רבו, לפי שמחבירו אינו מתבייש לשאול אותו כל שאלותיו, ולכן אין הכרח שהיתה כוונתו בשעת הנחת העירוב שאם יהיה אחד מהם רבו ילך אליו, אלא הדין הוא ככל תנאי שילך למקום שירצה [אבל רבי יהודה סובר שלעולם נח לו לאדם ללמוד תורה מפי רבו, כיון שבדברי רבו אין לו ספק כלל, ויודע לנהוג כן הלכה למעשה, ואילו בדברי חבירו הוא חושש שמא אין הלכה כמותו.