שיעור 7, פרק ד, א-יז

(א) וּמָרְדֳּכַ֗י יָדַע֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲשָׂ֔ה וַיִּקְרַ֤ע מָרְדֳּכַי֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וַיִּלְבַּ֥שׁ שַׂ֖ק וָאֵ֑פֶר וַיֵּצֵא֙ בְּת֣וֹךְ הָעִ֔יר וַיִּזְעַ֛ק זְעָקָ֥ה גְדוֹלָ֖ה וּמָרָֽה׃ (ב) וַיָּב֕וֹא עַ֖ד לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר־הַמֶּ֑לֶךְ כִּ֣י אֵ֥ין לָב֛וֹא אֶל־שַׁ֥עַר הַמֶּ֖לֶךְ בִּלְב֥וּשׁ שָֽׂק׃ (ג) וּבְכָל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֗ה מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר־הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ אֵ֤בֶל גָּדוֹל֙ לַיְּהוּדִ֔ים וְצ֥וֹם וּבְכִ֖י וּמִסְפֵּ֑ד שַׂ֣ק וָאֵ֔פֶר יֻצַּ֖ע לָֽרַבִּֽים׃ (ד) כתיב ותבואינה וַ֠תָּבוֹאנָה נַֽעֲר֨וֹת אֶסְתֵּ֤ר וְסָֽרִיסֶ֨יהָ֙ וַיַּגִּ֣ידוּ לָ֔הּ וַתִּתְחַלְחַ֥ל הַמַּלְכָּ֖ה מְאֹ֑ד וַתִּשְׁלַ֨ח בְּגָדִ֜ים לְהַלְבִּ֣ישׁ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֗י וּלְהָסִ֥יר שַׂקּ֛וֹ מֵֽעָלָ֖יו וְלֹ֥א קִבֵּֽל׃ (ה) וַתִּקְרָא֩ אֶסְתֵּ֨ר לַֽהֲתָ֜ךְ מִסָּֽרִיסֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֶֽעֱמִ֣יד לְפָנֶ֔יהָ וַתְּצַוֵּ֖הוּ עַֽל־מָרְדֳּכָ֑י לָדַ֥עַת מַה־זֶּ֖ה וְעַל־מַה־זֶּֽה׃ (ו) וַיֵּצֵ֥א הֲתָ֖ךְ אֶֽל־מָרְדֳּכָ֑י אֶל־רְח֣וֹב הָעִ֔יר אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י שַֽׁעַר־הַמֶּֽלֶךְ׃ (ז) וַיַּגֶּד־ל֣וֹ מָרְדֳּכַ֔י אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר קָרָ֑הוּ וְאֵ֣ת ׀ פָּֽרָשַׁ֣ת הַכֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר הָמָן֙ לִ֠שְׁקוֹל עַל־גִּנְזֵ֥י הַמֶּ֛לֶךְ בַּיְּהוּדִ֖ים לְאַבְּדָֽם׃ (ח) וְאֶת־פַּתְשֶׁ֣גֶן כְּתָֽב־הַ֠דָּת אֲשֶׁר־נִתַּ֨ן בְּשׁוּשָׁ֤ן לְהַשְׁמִידָם֙ נָ֣תַן ל֔וֹ לְהַרְא֥וֹת אֶת־אֶסְתֵּ֖ר וּלְהַגִּ֣יד לָ֑הּ וּלְצַוּ֣וֹת עָלֶ֗יהָ לָב֨וֹא אֶל־הַמֶּ֧לֶךְ לְהִֽתְחַנֶּן־ל֛וֹ וּלְבַקֵּ֥שׁ מִלְּפָנָ֖יו עַל־עַמָּֽהּ׃ (ט) וַיָּב֖וֹא הֲתָ֑ךְ וַיַּגֵּ֣ד לְאֶסְתֵּ֔ר אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י מָרְדֳּכָֽי׃ (י) וַתֹּ֤אמֶר אֶסְתֵּר֙ לַֽהֲתָ֔ךְ וַתְּצַוֵּ֖הוּ אֶֽל־מָרְדֳּכָֽי׃ (יא) כָּל־עַבְדֵ֣י הַמֶּ֡לֶךְ וְעַם־מְדִינ֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ יֹֽדְעִ֗ים אֲשֶׁ֣ר כָּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֡ה אֲשֶׁ֣ר יָבֽוֹא־אֶל־הַמֶּלֶךְ֩ אֶל־הֶֽחָצֵ֨ר הַפְּנִימִ֜ית אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יִקָּרֵ֗א אַחַ֤ת דָּתוֹ֙ לְהָמִ֔ית לְ֠בַד מֵֽאֲשֶׁ֨ר יֽוֹשִׁיט־ל֥וֹ הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־שַׁרְבִ֥יט הַזָּהָ֖ב וְחָיָ֑ה וַֽאֲנִ֗י לֹ֤א נִקְרֵ֨אתִי֙ לָב֣וֹא אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ זֶ֖ה שְׁלוֹשִׁ֥ים יֽוֹם׃ (יב) וַיַּגִּ֣ידוּ לְמָרְדֳּכָ֔י אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֶסְתֵּֽר׃ (יג) וַיֹּ֥אמֶר מָרְדֳּכַ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶל־אֶסְתֵּ֑ר אַל־תְּדַמִּ֣י בְנַפְשֵׁ֔ךְ לְהִמָּלֵ֥ט בֵּית־הַמֶּ֖לֶךְ מִכָּל־הַיְּהוּדִֽים׃ (יד) כִּ֣י אִם־הַֽחֲרֵ֣שׁ תַּֽחֲרִישִׁי֮ בָּעֵ֣ת הַזֹּאת֒ רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַֽעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם אַחֵ֔ר וְאַ֥תְּ וּבֵית־אָבִ֖יךְ תֹּאבֵ֑דוּ וּמִ֣י יוֹדֵ֔עַ אִם־לְעֵ֣ת כָּזֹ֔את הִגַּ֖עַתְּ לַמַּלְכֽוּת׃

(טו) וַתֹּ֥אמֶר אֶסְתֵּ֖ר לְהָשִׁ֥יב אֶֽל־מָרְדֳּכָֽי׃ (טז) לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַי וְאַל־תֹּֽאכְל֨וּ וְאַל־תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם גַּם־אֲנִ֥י וְנַֽעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן וּבְכֵ֞ן אָב֤וֹא אֶל־הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־כַדָּ֔ת וְכַֽאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי׃ (יז) וַֽיַּעֲבֹ֖ר מָרְדֳּכָ֑י וַיַּ֕עַשׂ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוְּתָ֥ה עָלָ֖יו אֶסְתֵּֽר׃

פרק ד

(א) אמנם יושב בשמים ישחק, ועל אף כל המחשבות שחשב המן להסתיר את המזימה, וּמָרְדֳּכַי יָדַע בהשגחת ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, כיצד הערים המן על אחשורוש, וידע את תוכן האגרות ששלח המן לכל המדינות, וכדי להפר את הגזירה פנה תחילה אל האמצעים הרוחניים, ולכן, וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר בדרך תשובה ותפילה, כדי להתחנן לפני ה' לבטל את הגזירה, ואחר כך פנה אל האמצעים הטבעיים, וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה, כדי לפרסם את הדבר בכל העולם, כדי שתתגלה המזימה לכל העמים ולמלך אחשורוש, ולכן יצא לרחובות וזעק בקול גדול לאסוף אליו את ההמונים ולפרסם את הדבר.

(ב) וַיָּבוֹא מרדכי עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כדי שיוודע הדבר בחצר המלכות, גם לאסתר המלכה וגם למלך אחשורוש, ומבאר מדוע הגיע רק לפני שער המלך, כִּי אֵין לָבוֹא אֶל תוך שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק, ולכן לא נכנס לתוך השער, ומאידך על ידי זה התפרסם הדבר מאד, כיון שהיה זה מעשה משונה שאין דרך לעשותו, להגיע קרוב לשער המלך בלבוש שק.

(ג) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, לאחר שפרסם מרדכי את תוכן האגרות החתומות שנשלחו אליהם, נעשה אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים, וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד, שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים, דרך תשובה ותפילה.

(ד) על ידי שבא מרדכי סמוך לשער המלך בלבוש שק התפרסם הדבר, וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ, וַיַּגִּידוּ לָהּ, וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד, וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי, וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו – להסיר את השק מעל הבגדים באופן שילבשנו תחת בגדיו, ואז יוכל להגיע אל שער המלך, וְלֹא קִבֵּל, כי לא רצה להפסיק אפילו רגע אחד מתפילה ותחנונים לפני ה', כי נראה בכך כעוזב את בטחונו בה' ופונה לעזרת בשר ודם.

(ה) וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ, מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ, ולכן היה הוא נאמן בעיניה שלא יגלה את הסוד, וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי, לחקור את הדבר לעומקו, לָדַעַת מַה זֶּה – מה היא הגזירה בפועל, וְעַל מַה זֶּה – מה הסיבה הרוחנית שגרמה לגזירה זו, כי אי אפשר לבטל את הגזירה עד שיבטלו את סיבתה.

(ו) וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל מָרְדֳּכָי, אֶל רְחוֹב הָעִיר אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ.

(ז) וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ – את הגזירה כפי שקרתה בדרך הטבע, והיינו שהוא לא השתחוה להמן, ומחמת כן כעס עליו המן והחליט להרוג את כל היהודים (ולכן לא אמר 'אשר קרה', אלא 'אשר קרהו', בלשון יחיד, כאילו הוא מקרה פרטי שקרה למרדכי בעצמו, כיון שבדרך הטבע היה הוא עצמו המסובב לגזירה הרעה הזו), וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם, וביאר לה בזה כיצד גנב המן את ליבו של אחשורוש, לחשוב שכוונתו רק לפתותם לעזוב את דתם, ולכן ישמחו כל כך האומות לעשות זאת עד שיתנדבו לתת ממון לגנזי המלך על כך, ואילו המן התכוון שמהשלל שיקחו מהיהודים יתנו למלך עשרת אלפים ככר כסף.

(ח) וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן – ואת הכתב הגלוי, שהיה כתוב בו להתכונן לשלשה עשר באדר, וכתב גלוי זה נועד לפרש את כְּתָב הַדָּת החתום אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן ושם כתוב לְהַשְׁמִידָם (וכתב זה, החתום, לא היה ביד מרדכי), נָתַן לוֹ, כי הכתב הגלוי היה ביד מרדכי, ונתנו להתך, לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר, שתבין מתוך כך שבודאי לא בחינם הצטוו כולם להתכונן למלחמה ביום זה, וּלְהַגִּיד לָהּ בעל פה את תוכן הכתב החתום, וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, לְהִתְחַנֶּן לוֹ, וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ.

(ט) וַיָּבוֹא הֲתָךְ, וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי.

(י) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ את תשובתה, אך לא רצתה לשולחו בעצמו למרדכי, מחשש שעבדי המן יראו שהוא הולך וחוזר ממרדכי אל אסתר, וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי – ציותה עליו שימצא דרך להעביר את הדברים אל מרדכי, על ידי שליח אחר.

(יא) וכך היתה תשובת אסתר למרדכי, כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, יֹדְעִים חוק זה (ולכן לא תוכל לתרץ עצמה שלא ידעה חוק זה, וגם לא יוכל המלך למחול לה על חטא זה, מאחר וזו פגיעה בפרהסיא בכבוד המלך, כמו שהיה אצל ושתי), אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה, ללא חילוק מי הוא הנכנס, אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, ואפילו לצורך גדול, אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא, אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית. לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב, וְחָיָה, ואמנם כיון שעצם החנינה ממוות היא חסד גדול מצד המלך, לא תוכל לחזור ולבקש בקשה נוספת גם על עמה, אלא די לה בכך שלא תהרג בעצמה, וממילא לא תהיה כל תועלת מכך שאכנס אל המלך כעת. ומאידך, כיון שבדרכי ההשתדלות יש לעשות את הצעד הטבעי יותר, הרי וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם, ואם כן מסתבר שיקרא לי המלך בימים הקרובים, ואז אוכל לבקש ממנו שיבטל את הגזירה, ומסתבר שאז אוכל יותר בקלות לבטל את הגזירה.

(יב) וַיַּגִּידוּ השלוחים ששלח התך לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר.

(יג) וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר, אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים, כלומר, אל תחשבי שהעובדה שאת בבית המלך זהו דבר התלוי בעצמך, שעלית לגדולה מצד נפשך, והצלת היהודים היא תוצאה מכך, אלא להיפך, כיון שרצה ה' להכין הצלה ליהודים, גרם שתילקחי לבית המלך, באופן שכל תכלית מציאותך שם היא להצלת ישראל, ולמטרה זו עלית לגדולה.

(יד) ועוד הוסיף לומר לה, כי לכל צרה הבאה על ישראל יש זמן מסוים שבו הצרה עתידה להתבטל, וכאשר רוצה ה' להושיע את ישראל אינו מכין רק סיבה אחת לכך, כי לא יניח ה' את כל הצלת ישראל ביד אשה אחת, היכולה לבחור בטוב וברע, אלא בודאי הכין ה' סיבות נוספות שעל ידן יוכלו ישראל להיוושע, ואם כן ההצלה של ישראל בודאי תבוא בזמן המיועד לה, או על ידי אסתר או באמצעות אחרים, ולכן תדעי, כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, שהיא העת המיועדת להצלת ישראל, בודאי רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ, כי מיד כשתתבטל הסיבה שלשמה עלתה אסתר לגדולה, ולא יהא בכך צורך עוד, הרי תתבטל כל גדולתה. וכדי שלא תחשוב אסתר שמכל מקום הכין אותה ה' להצלה שתבוא לאחר ימים אחדים, כאשר יקרא לה המלך, אמר לה מרדכי וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת, שעתה היא העת המיועדת לביטול הגזירה, ואילו בעוד כמה ימים כבר יהיו סיבות אחרות שעל ידן תתבטל הגזירה, ולא יהיה בך צורך עוד.

(טו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי.

(טז) כיון שגם מתחילה לא חששה אסתר כלל על עצמה, אלא רק על טובת ישראל, לכן כשאמר לה מרדכי שגם בלעדיה יוושעו ישראל, והתועלת שבמעשיה תהיה רק להקדים את ישועתם לימים אלו, אמרה למרדכי לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי – תצומו בדרך תפילה ותחנונים עלי (כי הגזירה בודאי תתבטל, והצום והתפילה היו על אסתר, שתצליח בשליחותה, ולכן אמרה 'צומו עלי'), וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם, גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן, וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת – נגד חוקי המלכות, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי – גם אם יהרגני המלך, אָבָדְתִּי – רק אני אמות ואובד, ולא יהיה בכך נזק לכל עם ישראל, כי ה' ימצא דרכים אחרות להושיעם מהצרה.

(יז) וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי בכל רחובות היהודים, וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר, לגזור תענית של שלשה ימים.