מסכת עירובין, פרק ג, שיעור 33

גמרא

שנינו במשנה, 'וחכמים אומרים, מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר. מערב לשני ימים או אינו מערב כל עיקר'. תמהה הגמרא: 'לְרוּחַ אַחַת' מַאי נִיהוּ – מה הכוונה בלשון חכמים שמערב 'לרוח אחת', הרי ודאי היינו לִשְׁנֵי היָמִים, וחולקים על רבי אליעזר האומר שיכול לערב כל יום לרוח אחרת. ולשון 'לִשְׁנֵי יָמִים' מַאי נִיהוּ – מה הכוונה, הרי ודאי היינו לְרוּחַ אַחַת, ושלא כדברי רבי אליעזר המתיר לערב כל יום לרוח אחרת, ואם כן הַיְנוּ חָדָא – דבר אחד הוא, ומדוע כפלו את דבריהם.

מתרצת הגמרא, הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ רַבָּנָן לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – כך אמרו חכמים לרבי אליעזר, אִי – האם אין אַתָּה מוֹדֶה, שֶׁאֵין מְעָרְבִין לְיוֹם אֶחָד חֶצְיוֹ לַצָּפוֹן וְחֶצְיוֹ לַדָּרוֹם, אָמַר לָהֶם [אֲבָל] – אמת ונכון הדבר. אמרו לו, אם כן, כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְעָרְבִין לְיוֹם אֶחָד חֶצְיוֹ לַצָּפוֹן וְחֶצְיוֹ לַדָּרוֹם, כָּךְ אֵין מְעָרְבִין לִשְׁנֵי יָמִים, אֶחָד לַמִּזְרָח וְאֶחָד לַמַּעֲרָב. ממשיכה הגמרא ומבארת, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סובר, שאין הנידונים דומים, הָתָם – בדוגמא שהביאו חכמים, קְדֻשָּׁה אַחַת – הרי זה יום אחד שקדושתו נמשכת, ולכן אי אפשר לחלק את העירוב, אבל הָכָא – כאן, בנידון של שבת ויום טוב, שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת הן, ויכול לערב יום אחד למזרח ויום אחד למערב.

אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לחכמים, אִי – האם אין אַתֶּם מוֹדִים לִי, שֶׁאִם עֵרֵב בְּרַגְלָיו בָּרִאשׁוֹן – אם לא הניח עירוב של מאכל, אלא הלך בעצמו ושהה במזרח בבין השמשות של היום הראשון, וקנה לו אלפיים אמה לכל רוח מאותו מקום, שֶׁאין הדבר מועיל לו ליום השני, אלא חוזר ומְּעָרֵב בְּרַגְלָיו בְּבין השמשות של היום השֵּׁנִי במערב. וכן אם נֶאֱכָל עֵירוּבוֹ בָּרִאשׁוֹן, הרי אתם מודים שאֵינוֹ יוֹצֵא בּוֹ בַּשֵּׁנִי, הרי מוכח מכך שאין זו 'קדושה אחת' [שהרי בשבת אחת די לו במה שעירב ברגליו בכניסת השבת, ואף אם נאכל העירוב לאחר כניסת השבת, מותר לו ללכת אלפיים אמה מאותו מקום]. אָמְרוּ לוֹ חכמים, אֲבָל – אמת ונכון הדבר. אמר להם רבי אליעזר, הָא לָאיִי – אם כן ודאי אף אתם מודים ששְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת הֵן, ואם כן יכול הוא גם לכתחילה להניח שני עירובין, לכל יום עירוב במקום אחר.

מבארת הגמרא את טעמם של חכמים: וַחֲכָמִים, האומרים שאינו יכול להניח שני עירובים לשני הימים, אף שהם מודים שאם נאכל העירוב בראשון אינו מועיל לשני, היינו כיון שספק בידם אם קדושה אחת היא או ששתי קדושות הן, ולכן הָכָא לְחוּמְרָא וְהָכָא לְחוּמְרָא – בכל מקום הם מחמירים מספק, וכשהניח עירוב אחד, ונאכל, אין הוא מועיל ליום השני, שמא שתי קדושות הן. וכשהניח שני עירובין אינו יכול להתנות ולחלק שבכל יום יועיל עירוב אחר, מחשש שקדושה אחת היא.

אָמְרוּ לוֹ חכמים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אִי – האם אין אַתָּה מוֹדֶה שֶׁאֵין מְעָרְבִין מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת – אם חל יום טוב ביום שישי, ולא הניח עירוב בערב יום טוב, אינו יכול להניח עירוב תחומים ביום טוב עבור שבת. אָמַר לָהֶם, אֲבָל – אכן, מודה אני שאין מערבים מיום טוב לשבת. אמרו לו, הָא לָאיִי – אם כן מודה אתה שקְדֻשָּׁה אַחַת הִיא, והרי זה כהנחת עירוב באמצע השבת, ולכן אין הדבר מועיל. מבארת הגמרא, וְטעמו של רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שאין הדבר דומה, הָתָם – שם, בדין שאין מערבין מיום טוב לשבת, היינו מִשּׁוּם איסור הֲכָנָה, שאסור להכין מיום טוב לשבת, אבל אין זה משום שקדושה אחת הן, אלא שתי קדושות הן, ולכן אם הניח את שני העירובין מערב יום טוב, יכול לברור שיהא עירוב אחד לשבת ועירוב אחר ליום טוב.