תועליות הרלב"ג, ספר שמואל (ל)

ספר שמואל

והם הדברים שיש לנו ללמוד מדברי הנביא בפסוקים אלו

֍    ֍    ֍

כג. להודיענו כי אף שה' שליט בכל ויעשה כרצונו, מכל מקום לא יחדש מופתים שלא לצורך אלא מסתיר ה' את הנהגתו בדרך הטבע, ולכן אמר לדוד לבא אל הפלישתים מהצד, וכן אמר לו להמתין עד שיהיה רעש בראשי העצים, ומתוך כך לא יבחינו ולא ישמעו את קול צבא דוד. ויתכן שאמר לו להמתין כדי שבינתיים יגיע הזמן הראוי לאבדם, כי לפעמים ממתין ה' לרשעים עד זמן מסוים כדי להענישם.

כד. ללמדנו שמה שאמרה התורה לגבי הארון 'בכתף ישאו' היינו שאסור לנושאו בדרך אחרת, ולכן נענש עוזא כשלא נשא את הארון באופן הכתוב בתורה, ולכן אחר כך השתדל דוד שישאוהו כדין התורה.

כה. לפרסם ענין קדושת ארון הברית, אשר מחמת כן כאשר פגמו אפילו במקצת בהנהגת הקדושה עמו, הגיעו אליהם עונשים שלא בדרך הטבע, ודבר זה מוסיף אמונה בקדושת התורה, ושהיא נאצלת מעם ה' יתברך.

כו. להודיע שכל דבר השייך לעבודת ה' יתברך ראוי שייעשה בשמחה ובטוב לבב, כיון שעבודת ה' אינה כרוכה בדברים המכבידים על האדם, אלא מצד עצמה היא מושכת את האנשים אליה, ובהיפך מעניני עבודה זרה, שמכריחים את עובדיהם לעשות דברים קשים ורעים, כמו להקריב להם את בניהם ובנותיהם.

כז. להודיענו שראוי לכל אדם לחשוד בעצמו שמא אין מנהגו ומחשבותיו בשלמות הראויה, ולכן ירא דוד מכך שיבא אליו ארון הברית, שמא לא ינהג בו בקדושה הראויה. ורק כשראה שבירך ה' את בית עובד אדום שהיה הארון בביתו, ושיער דוד שאין דרגתו וקדושתו של עובד אדום גדולים משלו, הסכים להביאו אליו.

כח. להודיענו כי מי שיכבד את התורה באופן הראוי, וינהג בה קדושה, תבוא אליו ברכת ה', וכפי שאירע עם עובד אדום, שבירכו ה' לרגל הנהגתו הראויה עם ארון הברית.

כט. ללמדנו שבזמן שהיה מותר להקריב בבמות, היתה העבודה מותרת גם על ידי זרים, ולכן יכל דוד, שלא היה כהן, להקריב קרבנות בדרך הולכת הארון, ואחר כך בירך את העם בשם ה'.

ל. להודיענו שאין השמחה הראויה לפני ה' כאשר יזבח האדם קרבנות רק לצורך אכילת עצמו, אלא כשישמח עמו גם את העניים והנזקקים, ולכן גם דוד בהקריבו קרבנות נתן לכל העם בשר ולחם ויין, כדי שישתתפו כל ישראל בשמחה זו.

לא. להודיע שאפילו האדם החשוב ביותר, ראוי שיהיה שפל בעיניו לפני מעלת ה', ולכן היה דוד מפזז ומכרכר לפני ארון הברית, להראות את גודל שמחתו, ולא הראה בעצמו גדולה יותר משאר האנשים. ואילו מיכל אשתו, שגינתה את הנהגתו של דוד, נענשה שמנע ממנה ה' פרי בטן.

לב. ללמדנו שכאשר יכול האדם להגיע לידיעה שלמה וברורה, לא יסתפק בידיעה חלקית, ולכן כאשר שאל דוד את נתן הנביא האם לבנות את בית המקדש, והשיב לו מדעתו שיכול הוא לעשות כן, הוצרך להתחרט על תשובתו, כי מיד בלילה הגיעה אליו נבואה בהיפך ממה שאמר לדוד מדעתו.

לג. ללמדנו כי במשכן שילה לא נבנה בית לארון הברית, ולכן אף שהיה שם קירות בנויים, לא היתה שם תקרה מלמעלה, א"א אהל בלבד. וכמו שנאמר "כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באהל ובמשכן".

לד. להודיענו כי הדברים הנעשים לפרסם את גדולת ה', ראוי שייעשו על ידי מי שהוא גדול ביותר בעיני בני האדם, כי על ידי זה יגדל יותר כבוד ה' בעיניהם. ולכן אמר ה' לדוד שלא יבנה את בית המקדש, כיון שהוא נלקח מאחרי הצאן למלוך על ישראל, ואין זה כל כך כבוד ה' שהוא יבנה את הבית, אלא בנו שלמה, שהוא מלך בן מלך, ונולד לדוד בהיותו מלך, כך שהיה הוא 'בן מלך' מיום לידתו, ובכך שהוא זה שבנה את בית המקדש היה כבוד ה' גדול יותר בעיני העם. ועוד טעם לכך שנבנה המקדש על ידי שלמה, כי אם היה נבנה על ידי דוד, יתכן שכאשר היה נחרב היו האנשים אומרים שזה מחמת שבנה אותו דוד, שהיה איש מלחמות ושפך דמים רבים, ולא היו מתעוררים להבין שמחמת חטאיהם חרב הבית, אבל עתה שנבנה על ידי שלמה, שהיה איש שלום ומנוחה, לא יכלו לטעון כן.

לה. להודיע שמלכות בית דוד לא תכלה ולא תיפסק לעולם, אלא תשאר נצחית. ואף אם לזמן מסוים תיפסק המלכות, לא תסור ממנו לגמרי.

לו. ללמדנו שהיעודים הטובים יש בהם תנאי הכרחי, שיהא המקבל ראוי לקבלת הטובה, ולכן מיד כששמע דוד את הנבואה של נתן הנביא, שהקב"ה ייעדו למלוך על ישראל בכל הדורות, מיד התעורר להתפלל לה' שאכן יתקיים הדבר, וכיון שהיתה רוח הקודש שורה על דוד, היתה תפילתו ראויה שתעזור לקיום הייעוד הזה.