מסכת עירובין, פרק ד, שיעור 56

משנה

מִי שֶׁיָּצָא בערב שבת כדי לֵילֶך בשבת לְעִיר שֶׁמְעָרְבִין בָּהּ – לעיר שניתן להלך אליה על ידי עירוב, כלומר, שהיא במרחק ארבעת אלפים אמה מעירו, ואם יניח עירוב באמצע הדרך יוכל ללכת לאותה עיר בשבת, וכוונתו היתה להגיע לאותה העיר קודם השבת, ללא עירוב, אך בני העיר ביקשוהו שיקנה עבורם שביתה באמצע הדרך, כדי שיוכלו ללכת בשבת לאותה עיר, וְהֶחֶזִירוֹ חַבֵירוֹ – שידלו חבירו שלא ילך לאותה העיר בערב שבת, וממילא גם לא הניח את העירוב עבור בני העיר, הוּא – אותו אדם שיצא לדרך בערב שבת, מוּתָּר לֵילֶך בשבת לאותה עיר, וְכָל בְּנֵי הָעִיר שממנה יצא, אַסוּרִין, ובגמרא יבואר טעם החילוק ביניהם, דִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יש להסתפק האם אדם זה נחשב כ'עשיר' [המוזכר לעיל] שיכול לערב על ידי פת, ואינו יכול לערב ברגליו, או שכיון שהלך בדרך דינו כ'עני', שמערב ברגליו, ומחמת כן, כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לְעָרֵב על ידי פת בערב שבת, וְלֹא עֵירֶב, הַרֵי זֶה חַמָּר גַמָּל, כלומר, הרי הוא משול לאדם המוליך חמור מאחוריו וגמל לפניו, וכל אחד מושכו לצד אחר ואינו יכול לזוז ממקומו, וכן דינו של אדם זה, כיון שאנו מסופקים אם קנה שביתתו בביתו או שקנה שביתתו במקום שבין שתי העיירות, ממילא רשאי הוא להלך רק באותם אלפיים אמה שבין ביתו לבין אותו מקום, שאותם אלפיים אמה ממה נפשך מותרים לו, אך אינו רשאי ללכת מביתו לצד השני, מחשש שקנה שביתתו באותו מקום, ואינו רשאי להמשיך וללכת מאותו מקום והלאה, מחשש ששביתתו בביתו.

גמרא

שנינו במשנה, מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה, והחזירו חבירו, הוא מותר לילך, וכל בני העיר אסורים. שואלת הגמרא, מַאי שְׁנָא אִיהוּ וּמַאי שְׁנָא אִינְהוּ – במה שונה הוא עצמו, שרשאי הוא להלך לעיר השניה, אף שלא הניח עירוב, מבני עירו, שאסורים להלך לשם אף על פי שבקשוהו לקנות עבורם שביתה באמצע הדרך.

משיבה הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן – כאן, במשנתנו, באיזה אופן מדובר, כְּגוֹן שֶׁיֵש לוֹ [-לאותו אדם] שְׁנֵי בָּתִּים, אחד בעיר זו ואחד בעיר האחרת, וּבֵינֵיהֶם – בין שני הערים יש מרחק של שְׁנֵי תְּחוּמֵי שַׁבָּת, והיינו ארבעת אלפים אמה, והלך בערב שבת על דעת להגיע לביתו שבעיר השניה, ולא התכוון כלל להניח עירוב תחומין, אלא שבאמצע הדרך החזירו חבירו, אבל עדיין בדעתו ללכת לשם בשבת, וממילא רצונו לקנות שביתה באמצע הדרך, ולכן אִיהוּ – הוא עצמו, כֵּיוָן דְנָפִיק לֵיהּ לְאוֹרְחָא הַוָה לֵיהּ עָנִי – כיון שיצא כבר לדרכו, דינו כ'עני', כלומר כמי שהלך בדרך וחשכה לו, ואין לו פת, שרשאי לערב ברגליו [כמבואר במשנה לעיל], ולכן יכול לומר שביתתי במקום פלוני, והיינו במקום מסוים באמצע הדרך, ורשאי הוא להלך בשבת לעיר השניה. אבל בְּנֵי הָעִיר, דְאָמְרוּ לֵיהּ עַרֵב עַלָן – שרק אמרו לו שיקנה עבורם שביתה באמצע הדרך, ולא יצאו מביתם, עַשִׁירֵי נִינְהוּ – דינם כ'עשירים', מאחר ולא יצאו כלל מביתם, ולכן לא קנו שביתה באותו מקום שביקשו מהשליח לקנות עבורם, ואסורים לצאת חוץ לתחום עירם.

מסייעת לכך הגמרא מברייתא, תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – כביאור זה שנינו אף בברייתא, מִי שֶׁיֵש לוֹ שְׁנֵי בָּתִּים, וּבֵינֵיהֶן מרחק שְׁנֵי תְּחוּמֵי שַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁהֶחֶזִיק בַּדֶּרֶך – מאחר ויצא לדרך כדי להגיע לעיר האחרת, אף שאירע לו אונס בדרכו 'ולא הגיע לאותה עיר, ואמר שביתתי במקום פלוני, קָנָה בָּעֵירוּב, כיון שדינו כ'עני' עתה, שהרי סבר שיגיע לעיר האחרת קודם שבת ולא יצטרך להניח עירוב כלל, דִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. יֶתֶר עַל כֵּן [-חידוש גדול יותר] אָמַר רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי יְהוּדָה, אַפִילוּ אם מְצָאוֹ חַבֵירוֹ וְאָמַר לוֹ, לִין פֹּה – השאר ללון כאן הלילה, ליל שבת, כיון ש'עֵת חַמָה הוּא', או 'עֵת צִנָּה הוּא' – חם היום, או קר היום, ונשאר ללון שם, ודי בכך שאמר קודם כניסת שבת שתהא שביתתו באותו מקום, לְמָחָר, בשבת, הרי הוא מַשְׁכִּים וְהוֹלֵך לעיר השניה.

מבארת הגמרא את המחלוקת שבברייתא: אָמַר רַבָּה, לוֹמַר 'שְׁבִיתָתִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי' (אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֶזִיק) כּוּלֵי עָלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְצָרִיך – לדברי הכל יש בכך צורך, שבלא אמירה זו ודאי אינו רשאי להלך לעיר השניה, ללא הנחת עירוב. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא רק לענין לְהַחֲזִיק – האם צריך שיצא לדרכו קודם שבת או לא, לדעת רבי יהודה צריך שיצא לדרך, ואף שבסוף נאנס ולא הניח עירוב, קנה שביתה באמירתו. ואילו רבי יוסי ברבי יהודה סובר שאפילו אם עיכבו חבירו ולא יצא כלל לדרך, הועיל באמירתו לקנות לו שביתה. וְרַב יוֹסֵף אָמַר, 'לְהַחֲזִיק' כּוּלֵי עָלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְצָרִיך – לדברי הכל אינו קונה שביתה בלא פת, אם לא החזיק בדרך, כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא רק לענין לוֹמַר 'שביתתי במקום פלוני', דְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר, צָרִיך גם לְהַחֲזִיק בַּדֶּרֶך וְגם צָרִיך שֶׁיֹּאמַר שְׁבִיתָתִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְאילו רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר, אֵינוֹ צָרִיך אֶלָּא לְהַחֲזִיק בַּדֶּרֶך, אַבָל לוֹמַר 'שביתתי במקום פלוני' אֵינוֹ צָרִיך, והטעם לכך, דכֵיוָן שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לִשְׁבּוֹת בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְגם הֶחֶזִיק בַּדֶּרֶך, קָנָה שְׁבִיתָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אף בלא דיבור כלל.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַב יוֹסֵף, שנחלקו רק לגבי אמירה, אבל לדברי הכל צריך להחזיק בדרך, וְאַלִיבָּא – וכשיטתו דְרַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי יְהוּדָה, שאין צורך באמירה, אלא די בכך שיצא לדרך כדי שיקנה לו שביתה באותו מקום. והטעם שפוסקים כן, דְקָאַמְרִינָן – שהרי כך אמרו בגמרא, מעשה שרַב יְהוּדָה אִישׁ העיר בַּרְתּוֹתָּא, אַיְיתֵי לֵיהּ כַּלְכָּלָה דְפֵירֵי – הביא סל של פירות בערב שבת לְרַב נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא, והיתה העיר ברתותא רחוקה ממנו כשני תחומי שבת, ורצה רב נתן בר אושעיא לעכבו בביתו, אך לא אמר לו זאת מיד, כִּי הַוָה קָא אָזִיל – כשהתחיל רב יהודה ללכת, שַׁבְקֵיהּ עַד דְנָחִית דַרְגָא – הניחו רב נתן עד שירד מדרגה אחת, כדי שייחשב כמי ש'החזיק בדרך', שהרי התחיל ללכת לכיוון עירו, ואז אָמַר לֵיהּ 'בִּית הָכָא' – תלין כאן, ועשה רב יהודה כדבריו.  לְמָחָר – ביום השבת, קָדִים וְאָזִיל – הקדים רב יהודה והלך לביתו, אף שלא הניח עירובי תחומין, ואף שלא אמר 'שביתתי במקום פלוני', והיינו כְּרַב יוֹסֵף, וְאַלִיבָּא דְרַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי יְהוּדָה, שדי בכך שיחזיק האדם בדרך אפילו שלא אמר כלום.