שיעור 164, ספר ירמיהו, פרק ל, ד-יא

ד וְאֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶל־יְהוּדָֽה׃ ה כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה ק֥וֹל חֲרָדָ֖ה שָׁמָ֑עְנוּ פַּ֖חַד וְאֵ֥ין שָׁלֽוֹם׃ ו שַֽׁאֲלוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ אִם־יֹלֵ֖ד זָכָ֑ר מַדּוּעַ֩ רָאִ֨יתִי כָל־גֶּ֜בֶר יָדָ֤יו עַל־חֲלָצָיו֙ כַּיּ֣וֹלֵדָ֔ה וְנֶֽהֶפְכ֥וּ כָל־פָּנִ֖ים לְיֵֽרָקֽוֹן׃ ז ה֗וֹי כִּ֥י גָד֛וֹל הַיּ֥וֹם הַה֖וּא מֵאַ֣יִן כָּמֹ֑הוּ וְעֵֽת־צָרָ֥ה הִיא֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב וּמִמֶּ֖נָּה יִוָּשֵֽׁעַ׃ ח וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻ֣ם ׀ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת אֶשְׁבֹּ֤ר עֻלּוֹ֙ מֵעַ֣ל צַוָּארֶ֔ךָ וּמֽוֹסְרוֹתֶ֖יךָ אֲנַתֵּ֑ק וְלֹֽא־יַעַבְדוּ־ב֥וֹ ע֖וֹד זָרִֽים׃ ט וְעָ֣בְד֔וּ אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם וְאֵת֙ דָּוִ֣ד מַלְכָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָקִ֖ים לָהֶֽם׃ י וְאַתָּ֡ה אַל־תִּירָא֩ עַבְדִּ֨י יַֽעֲקֹ֤ב נְאֻם־יְהוָה֙ וְאַל־תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁיעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם וְשָׁ֧ב יַֽעֲקֹ֛ב וְשָׁקַ֥ט וְשַֽׁאֲנַ֖ן וְאֵ֥ין מַֽחֲרִֽיד׃ יא כִּֽי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י נְאֻם־יְהוָ֖ה לְהֽוֹשִׁיעֶ֑ךָ כִּי֩ אֶֽעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכָֽל־הַגּוֹיִ֣ם ׀ אֲשֶׁ֧ר הֲפִֽצוֹתִ֣יךָ שָּׁ֗ם אַ֤ךְ אֹֽתְךָ֙ לֹֽא־אֶעֱשֶׂ֣ה כָלָ֔ה וְיִסַּרְתִּ֨יךָ֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ׃

֍֍֍

(ד) וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה', אֶל יִשְׂרָאֵל וְאֶל יְהוּדָה.

(ה) כִּי כֹה אָמַר ה', קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ, בעת מפלת בבל, שאז חרדו ישראל מאד, פַּחַד – פחדו אז מהאויב, וְאֵין שָׁלוֹם בארץ, באותו זמן.

(ו) ועל פחד זה אומר להם הנביא דרך משל, שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ, אִם יֹלֵד זָכָר – האם הזכר יחיל ויכאב מחמת הלידה, הרי אין הדבר כן, ואף שהוא גורם ללידה אינו מרגיש בכאביה, ואם כן מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו -מתניו] כַּיּוֹלֵדָה, וְנֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן, מרוב פחד, והנמשל בזה, כי אמנם ישראל גרמו לכך שבבל תיפול שנענשו בכך על מה שעשו לישראל], אך אין להם לפחד ולכאוב בעת מפלתם, וכפי שאין האיש מרגיש בכאבי הלידה וממשיל את כיבוש בבל ללידה, כיון שבעת נפילת המדינה פולטת היא את כל יושביה החוצה, לגלות].

(ז) והיו ישראל שבבבל אומרים, הוֹי, כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא של מפלת בבל מֵאַיִן כָּמֹהוּ, וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב – וגם הזמן שלאחריו יהיה עת צרה ליעקב, ועל כך משיב להם הנביא, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ – על ידי מפלת בבל יוושעו ישראל.

(ח) וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא של נפילת בבל, נְאֻם ה' צְבָאוֹת, אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ, ואף שמיד לאחר מכן היו אסורים עדיין מעט במוסרות השעבוד, שהיה עליהם עדיין עול מועט של מלכות כורש, שכבש את בבל, והיו תחת ממשלתו, וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק – גם את העול המועט הזה אסיר מעליכם, וְלֹא יַעַבְדוּ בוֹ עוֹד זָרִים.

(ט) וְעָבְדוּ אֵת ה' אֱלֹהֵיהֶם, ואם אכן היו עושים כן היתה באה מיד, בזמן בית שני, הגאולה השלימה, והיתה מתחדשת מלכות בית דוד, וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם יעבדו, אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם, אמנם כיון שלא חזרו בתשובה כראוי, מתעכבת נבואה זו מלהתקיים עד שיגיע הקץ.

(י) וְאַתָּה, אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב – המון העם המכונים 'יעקב', אל תפחדו בשעה שתראו את נפילת בבל, נְאֻם ה', וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל – והחשובים שבעם המכונים 'ישראל', אל תושפלו בנפשכם באותו הזמן, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק, על ידי כורש, שיביא ישועה מועטה לישראל, וְאֶת זַרְעֲךָ אושיע מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם, בזמן מלכות דרויש, ששבו ישראל מארצות גלותם, וְשָׁב יַעֲקֹב לארצו, וְשָׁקַט ממלחמות פנימיות, וְשַׁאֲנַן ממלחמות חיצוניות, וְאֵין מַחֲרִיד – לא יהיו קיימים כלל אותם גויים שהחרידו את ישראל.

(יא) כִּי אִתְּךָ אֲנִי, נְאֻם ה', לְהוֹשִׁיעֶךָ, כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם, שהם ארצות כשדים ואשור, וכיון שיושמדו כולם לא יהיה מי שיחריד את ישראל, אַךְ אֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה, וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט – ואמנם אייסר אותך כפי הראוי במשפט להענישך על עוונותיך, וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ לכלותך לגמרי, כי על ידי היסורים הבאים מזמן לזמן מתכפרים העוונות, ואילו הגויים אינם זוכים לכך, אלא ממתין להם ה' עד שתתמלא סאת עוונותיהם, ומשמידם לגמרי.