מסכת עירובין, פרק ו, שיעור 78

הגמרא מביאה ברייתא בענין עירוב חצרות ושתופי מבואות ביין: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, מֵעָרְבִין בַּחֲצֵרוֹת דווקא בְּפַת, כיון שעירוב חצרות צריך להחשיב את הבית שבו מונח העירוב כדירתו של כל אחד מבני החצר, ואין אדם קובע דירתו אלא במקום שיש לו פת. וְאִם רָצוּ לְעָרֵב בְּיַיִן, אֵין מֵעָרְבִין, לפי שאין אדם קובע דירתו במקום שיש לו יין בלבד. וּמִשְׁתַּתְּפִים בְּמָבוֹי בְּיַיִן, לפי ששתוף מבואות צריך להחשיב את כל החצרות כחצר אחת, ו'חצר' של אדם נחשבת אף אם יש לו בה רק יין, וְאִם רָצוּ לְהִשְׁתַּתֵּף בְּפַת, מִשְׁתַּתְּפִין, שהרי פת חשובה יותר מיין.

אומרת הברייתא דין נוסף: מֵעָרְבִין בַּחֲצֵרוֹת וּמִשְׁתַּתְּפִים בְּמָבוֹי, כלומר, אם היו כמה חצרות במבוי, והיו החצרות פתוחות זו לזו, ועשו כל החצרות יחד 'עירובי חצרות', היה מקום לומר שמחמת כן לא יצטרכו לעשות 'שיתוף מבואות', שהרי בין כך כל החצרות נחשבות כרשות אחת, והרי זה כחצר אחת הפתוחה למבוי, וכן להיפך, כשעשו כל בני החצרות שיתוף מבואות, אין אומרים שמחמת כן לא יהא צורך בעירובי חצרות, שהרי כבר על ידי השיתוף נעשו כל החצרות כרשות אחת [והיינו באופן שנתן כל אחד מבני החצר לצורך שיתוף מבואות, וכן השתתפו בפת, שמועילה גם לעירוב (עפ"י משנה ברורה סי' שפ"ז ס"ק י"ב, ויעויין שם שיטות נוספות)], והטעם שאין אומרים כן, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת הָעֵירוּב מִן הַתִּינוֹקוֹת, שאם יראו שאין מניחים עירובי חצרות לא יבינו שסמכו על שיתוף המבואות, אלא יסברו שמותר לטלטל ללא עירוב. וכן אם לא יעשו שיתוף מבואות לא יבינו התינוקות שזהו מחמת שעירבו בחצרות, אלא יסברו שהמבוי מותר בטלטול ללא שיתוף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְעָרְבִין עירובי חצרות, אוֹ מִשְׁתַּתְּפִין שיתופי מבואות, ואין צורך לעשות את שני הדברים, ואין חוששים לטעות התינוקות.

הגמרא מביאה שלש דעות של אמוראים בענין ההלכה במחלוקת זו [וביאור לשונותיהם הוא על פי מה שהביא הרי"ף לעיל בתחילת הפרק, על פי הגמרא במסכת תענית (כו:)]: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, 'הֲלָכָה' כְּרַבִּי מֵאִיר, כלומר, יש להורות כדבריו ברבים. וְרַב הוּנָא אָמַר, 'מִנְהָג' כְּרַבִּי מֵאִיר, כלומר, אין להורות כן ברבים, אך אם בא אדם לשאול כיצד לנהוג, יש להורות לו שיעשה כדברי רבי מאיר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, 'נָהֲגוּ' הָעָם כְּרַבִּי מֵאִיר, כלומר, אף שאין צורך לעשות את שני הדברים, אם עשה כן האדם אין בזה פגם, ואף שבירך גם על עירוב החצרות וגם על שיתוף המבואות, אין אחד מהם נחשב ברכה לבטלה.

משנה

משנתנו עוסקת בדין בית גדול שיש בו כמה חבורות של בני אדם המופרדים זה מזה במחיצות, ובאים עתה לערב עירובי חצרות, עם בעלי בתים אחרים שבחצר, האם כל חבורה מאותו בית צריכה לתת פת לעירוב, או שהכל נותנים פת אחת: חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת של בני אדם שֶׁשָּׁבְתוּ בשבת בִּטְרַקְלִין אֶחָד – באולם גדול, המחולק למחיצות, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עֵירוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה – כל חבורה וחבורה צריכה לתת פת לעירוב, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עֵירוּב אֶחָד לְכֻלָּם. ובגמרא יבואר באיזה אופן נחלקו, ומה טעמיהם.

וּמוֹדִים בית הלל לבית שמאי בְּאופן שֶׁמִּקְצָתָן של החבורות שְׁרוּיִין בַּחֲדָרִים אוֹ בַּעֲלִיּוֹת, שהם חלוקים ממש זה מזה, והרי זה כבתים נפרדים, שֶׁצְּרִיכִין עֵירוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה.