מסכת עירובין, פרק ו, שיעור 79

גמרא

אָמַר רַב נַחְמָן, מַחֲלוֹקֶת בית שמאי ובית הלל היא באופן שהטרקלין מחולק בִּמְסִיפָס – מחיצה נמוכה של קנים ועצים, שבזה סוברים בית הלל שנחשבים כולם כשוהים בבית אחד, ודי להם בעירוב אחד, אֲבָל אם הם מחולקים ביניהם בִּמְחִצָּה בגובה עֲשָׂרָה טפחים, דִּבְרֵי הַכֹּל צריכים עֵירוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה.

מביאה הגמרא לשון אחרת בענין זה: אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש שאמרו מימרא זו בנוסח אחר, אָמַר רַב נַחְמָן, אַף באופן שהחלוקה בין החבורות נעשתה בִּמְסִיפָס, מַחֲלוֹקֶת – נחלקו בית שמאי ובית הלל, והוא הדין שנחלקו באופן שהחלוקה היא במחיצה עשרה, שלדעת בית הלל אף באופן זה די בעירוב אחד לכולם.

מקשה הגמרא: מֵיתִיבֵי – קשה על דברי רב נחמן ממה ששנינו בברייתא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַסָּבָךְ, ומבאר הרי"ף את מקור שמו של תנא זה, פֵּירוּשׁ, גָּדֵיל סְבָכָה – שהיתה מלאכתו קליעת מגבעות, וכך אמר, לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל טרקלין שיש בו מְחִיצוֹת שֶׁמַּגִּיעוֹת לַתִּקְרָה, שֶׁבזה לדברי הכל צְּרִיכִין עֵירוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, ועַל מָה נֶחְלְקוּ בית שמאי ובית הלל, עַל טרקלין שיש בו מְחִיצוֹת שֶׁאֵין מַגִּיעוֹת לַתִּקְרָה, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אף בזה צָרִיךְ עֵירוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, די בעֵירוּב אֶחָד לְכֻלָּן. ומבארת הגמרא על איזו לשון בדברי רב נחמן קשה מברייתא זו, לְהַךְ לִישָּׁנָא – ללשון זו, הראשונה, דְּאָמַר רַב נַחְמָן מַחֲלֹקֶת בִּמְסִיפַס, אבל במחיצות בגובה עשרה טפחים לדברי הכל יש צורך בעירוב לכל חבורה וחבורה, תְּיוּבְתָא – ודאי קשה מברייתא זו, שהרי בה מבואר שאם אין המחיצות מגיעות לתקרה, לדברי הכל די בעירוב אחד לכולם. לְהַךְ לִישָּׁנָא – אך ללשון זו, השניה, דְּאָמַר רַב נַחְמָן שנחלקו אַף בִּמְסִיפַס, לֵימָא תֶּיהֱוֵי תְּיוּבְתָּא – שמא נאמר שגם על לשון זו קשה מהברייתא, שהרי מהברייתא משמע שנחלקו רק באופן שיש מחיצות ממש שאינן מגיעות לתקרה, אבל באופן שיש רק מְסִיפַס לא נחלקו.

מתרצת הגמרא את הלשון השניה, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, יש לבאר את הברייתא באופן שלא יהא בה סתירה ללשון השניה של דברי רב נחמן, וכך יש לבאר את דברי רבי יהודה הסבך, פְּלִיגֵי – נחלקו בית שמאי ובית הלל בִּמְחִיצוֹת שאינן מגיעות לתקרה, וְהוּא הַדִּין לִמְסִיפַס, שגם בזה נחלקו, וכדברי רב נחמן בלשון השני, וְהָא דְּקָא מִיפַּלְגִי – והטעם שהובאה בברייתא מחלוקתם דוקא בִּמְחִיצוֹת עֲשָׂרָה, זהו כדי לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן – להשמיע את החידוש דְּבֵית הִלֵּל, שאפילו באופן שיש מחיצות עשרה, כיון שאינן מגיעות לתקרה, די בעירוב אחד לכולן.

פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַב, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה הַסָּבָךְ, שבמחיצות המגיעות לתקרה יש צורך בעירוב לכל חבורה בפני עצמה, ובמחיצות שאינן מגיעות לתקרה די בעירוב אחד לכולם, וכשיטת בית הלל.

משנה

הָאַחִין, שיש לכל אחד בית בפני עצמו בחצר, שֶׁאוֹכְלִין עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם, וִישֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶן, צְרִיכִין עֵירוּב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, ואין די בחלק שנתן אביהם לעירוב. לְפִיכָךְ, אִם שָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב, מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לשאר בני החצר. מוסיפה המשנה, אֵימָתַי – באיזה אופן נאמר דין זה, שעל כל אחד מהאחים לתת חלקו בעירוב, בִּזְמַן שֶׁמּוֹלִיכִין בני החצר את עֵירוּבָן לְמָקוֹם אַחֵר, שאינו בית האב, אלא של אדם אחר מבני החצר, אֲבָל אִם הָיָה עֵירוּב בָּא אֶצְלָן – אם העירוב מונח בבית האב, והדין הוא שהבית שמניחים בו את העירוב אינו צריך ליתן חלק בעירוב, וכיון שהבנים נוטלים מאכלם מבית האב אף הם נמשכים אחריו, ואינם צריכים ליתן חלק בעירוב, אוֹ שֶׁאֵין עִמָּהֶן דִּיּוֹרִין בֶּחָצֵר – אין שכנים נוספים בחצר, מלבד האב ובניו, אֵין צְרִיכִין לְעָרֵב, כיון שכולם אוכלים משולחן אביהם, הרי כל החצר נחשבת כרשות אחת, וכמעורבת מאליה היא.

גמרא

שנינו במשנה, 'הָאַחִין שֶׁאוֹכְלִין על שלחן אביהם וישנים בבתיהן, צריכים עירוב לכל אחד ואחד' וְכוּ'. מדייקת הגמרא, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד ממשנה זו, שמְקוֹם לִינָה גּוֹרֵם – חיוב העירוב נקבע לפי מקום השינה, ולכן במשנתנו הגם שהם אוכלים בבית אחד, כיון שהם ישנים בבתים נפרדים, חייבים כולם בעירוב [ואילו היו ישנים כולם בבית אחד ואוכלים במקומות נפרדים, לא היו צריכים לערב]. דוחה הגמרא: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, אין כוונת המשנה שכולם אוכלים בפועל באותו בית, אלא בִּמְקַבְּלֵי פְּרָס מֵאֲבִיהֶם שָׁנוּ – כוונת המשנה שכל האחים מקבלים את אכילתם מאביהם, אך כל אחד נוטל את חלקו ואוכל בביתו, ונמצא שהם חלוקים זה מזה אף לענין אכילה. אך אין מכאן ראיה שמקום השינה קובע את חיוב העירוב [ולהלן תובא מחלוקת אמוראים האם מקום האכילה קובע, או מקום השינה].