מסכת עירובין, פרק ו, שיעור 80

הגמרא מביאה ברייתא, בה יבואר מה נחשב 'בית' בחצר לענין זה שהוא צריך להשתתף בעירוב, ואם לא השתתף אוסר הוא את הטלטול על כל בני החצר: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מִי שֶׁהָיָה לוֹ בֵּית שַׁעַר – חדר הנמצא בשער החצר, ודרכו עוברים רבים לתוך החצר, או אַכְסַדְרָה – פרוזדור שלפני הבתים (רש"י יומא יא:), וּמִרְפֶּסֶת – עלייה ארוכה העומדת לפני פתחי הבתים שבקומה העליונה, ודרכה נכנסים כולם לבתים שבקומה העליונה (רש"י סוכה ג:) בַּחֲצַר חֲבֵרוֹ, אף שלא עירב עם חבירו, אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו, כיון שמקומות אלו אינם ראויים כלל לדירה, ואף אם הוא דר שם אינו אוסר. אבל אם היה לו בֵית הַתֶּבֶן – מחסן לתבן, בֵּית הַבָּקָר – רפת לבהמות, בֵּית הָעֵצִים – מחסן לעצים, בֵּית הָאוֹצָרוֹת – מחסן לשמירת יין, שמן או תבואה, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו, אף על פי שאינו דר שם כיון שהשימוש לצורך דברים אלו נחשב כדירה (תוספות פה:), ועליו לערב עם חבירו שבחצר זו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא אָסְרוּ – לא אמרו שדירת אדם שלא עירב אוסרת את הטלטול על שאר בני החצר, אֶלָּא בֵּית דִּירָה בִּלְבָד, אך לא מקום המשמש לדברים אלו. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בְּאדם ששמו בֶּן נַפְחָא, שֶׁהָיוּ לוֹ חָמֵשׁ אוֹצָרוֹת בָּעיר אוּשָׁא, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא בֵּית דִּירָה בִּלְבָד, ומשמע מלשון 'בית דירה' שדי בכך שיהא זה בית הראוי לדירה, אף שאין דרים בו בפועל (תוספות הרא"ש), ותמהה הגמרא, בֵּית דִּירָה סַלְקָא דַעְתָּךְ – וכי תעלה על דעתך שכוונת הברייתא שכל בית דירה אוסר גם אם אינו דר בו [והרי לרבי יהודה אין דירה אוסרת אם אינו דר בה].

מתרצת הגמרא, אֶלָּא אֵימָא – אלא כך יש לגרוס בברייתא, ולא אסרו אלא מְקוֹם בֵּית דִּירָה, כלומר, מקום שדר בו בעצמו. מבררת הגמרא, מַאי – מה נחשב מְקוֹם בֵּית דִּירָה. מביאה בזה הגמרא מחלוקת, רַב אָמַר, מְקוֹם פִּיתָא – המקום שבו אוכל האדם את פיתו, נחשב כמקום דירתו, ומקום זה מצריך עירוב עם שאר בני החצר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, מְקוֹם לִינָה – המקום שבו האדם ישן נחשב כמקום דירתו, ומקום זה טעון עירוב עם שאר בני החצר.

פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַב – וההלכה היא כדברי רב, שמקום האכילה של האדם נחשב כמקום דירתו, ועמו יש לערב. וּשְׁמַע מִינָהּ – ויש ללמוד מכאן דְּהִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה בברייתא, שאף בית האוצר וכדומה אינם אוסרים, אלא רק מקום שהאדם דר בו.

הגמרא דנה בדין כמה חצרות המערבות זו עם זו, כיצד ינהגו: בְּעָא מִינֵּיהּ אַבַּיֵּי מֵרַבָּה – שאל אביי את רבה שאלה זו, חֲמִשָּׁה בני אדם הדרים בחצר אחת, שֶׁגָּבוּ עֵירוּבָן, כְּשֶׁהֵן מוֹלִיכִין אֶת עֵירוּבָן לְמָקוֹם אַחֵר – כשהם באים לתת את העירוב בחצר אחרת שיש לה פתח לחצר זו, כדי לערב את חצרם עם אותה חצר, עֵירוּב אֶחָד לְכֻלָּן – האם די בכך שאחד מבני החצר יתן את פת העירוב שלו בחצר אחרת, ועל ידי זה נחשבות שתי החצרות כמעורבות, אוֹ צְרִיכִין עֵירוּב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד – או שיש צורך שכל אחד ואחד מבני החצר יתן את פת העירוב שלו בחצר האחרת. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבה, עֵרוּב אֶחָד לְכֻלָּן – די בכך שאחד מבני החצר יניח את פת העירוב שלו בחצר אחרת כדי להחשיב את שתי החצרות כמעורבות לכל בני החצר.

הקשה לו אביי, וְהָא אַחִין – והרי האופן האמור במשנתנו של אחים הדרים בחצר אחת, כְּמִי שֶׁגָּבוּ דָּמִי – הרי הם נחשבים כמי שעירבו, כיון שכולם סמוכים על שולחן אביהם [וסבר אביי שאינם מערבים בפועל, אלא שמדובר באופן שאין עמם אנשים זרים, וכיון שכולם סמוכים על שולחן אחד אינם צריכים עירוב ממש, אלא הרי זה כעירוב ממילא], וְקָתָנִי – ואף על פי כן שנינו במשנתנו שהם צְרִיכִין עֵרוּב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, והבין אביי שהכוונה לאופן שהם באים לערב עם בני חצר אחרת הסמוכה להם, ומוכח שאין די בכך שאחד מהם יתן את פתו בחצר האחרת. השיב לו רבה, הָתָם – שם, בברייתא לגבי אחים, אין המשנה עוסקת באופן שהם יחידים בחצר ואינם צריכים לערב, אלא כְּגוֹן דְּאִיכָּא אֲחֵרִים בַּהֲדַיְיהוּ – מדובר שיש בני אדם אחרים עמהם, ועל זה אמרה המשנה שכל אחד מהאחים צריך לתת חלקו בעירוב, והטעם לכך, מִיגוֹ דְּהַנֵּי אֲסִירֵי – מתוך שאותם אנשים זרים אסורים בטלטול בחצר, כיון שאינם שותפים עם האחים באכילתם, הַנֵּי נָמֵי אֲסִירֵי – אף האחים עצמם אוסרים זה על זה, וצריכים כולם לערב יחד, ואין די בעירוב אחד לכל האחים, ולעולם אין המשנה עוסקת כלל באופן שהם מערבים עם בני חצר אחרת. מוכיח רבה את דבריו, וַהֲכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא – וכך גם מסתבר לומר בביאור המשנה, מִדְּקָתָנִי – מכך ששנינו בסֵיפָא 'אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁמּוֹלִיכִין עֵירוּבָן לְמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם הָיָה עֵרוּב בָּא אֶצְלָן, אוֹ שֶׁאֵין עִמָּהֶן דִּיּוּרִין בֶּחָצֵר, אֵין צְרִיכִין לְעָרֵב', יש לדייק שברישא מדובר שיש עמהן דיורים בחצר, והיינו אנשים זרים שאינם שייכים לאותה משפחה, שְׁמַע מִינַּהּ – אכן מוכח מכאן כדברי רבה, שאין משנתנו עוסקת בעירוב של שתי חצרות.

מביאה הגמרא ספק נוסף: בְּעָא מִינֵּיהּ רַב חִיָּא בַּר אָבִין מֵרַב שֵׁשֶׁת – שאל רב חייא בר אבין את רב ששת, הַנֵּי בְנֵי בֵּי רַב – אותם בני ישיבה, דִּכְרִיכֵי רִיפְתָּא בְּבָאגָא – שאוכלים את פתם במקום שהם מתארחים בו, הנמצא במקום פתוח מחוץ לעיר, וְאָתוּ וְנַיְיחֵי בְּבֵי רַב – ובאים לישון בלילה בבית המדרש, כִּי מָשְׁחִינַן לְהוּ – כאשר אנו באים למדוד להם אלפיים אמה של תחום שבת, מֵהֵיכָא דִּכְרִיכֵי מָשְׁחִינַן – האם ממקום אכילתם מודדים, אוֹ דִּילְמָא מִבֵּי רַב מָשְׁחִינַן לְהוּ – או שמא מהמקום שהם ישנים בו מודדים.

אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב ששת, מִבֵּי רַב מָשְׁחִינַן – מבית המדרש מודדים להם, שהוא מקום שנתם, דַּאֲנַן סַהֲדֵי – שהרי כולנו עדים בדבר זה, כלומר דבר ברור הוא, אִי אִיכָּא דְּמַיְיתֵי לְהוּ רִיפְתָּא לְהָכָא – אם יהיה מי שיביא להם את מאכלם למקום זה, נִיחָא לְהוּ טְפֵי – נח להם הדבר יותר, ואם כן נמצא שעיקר שביתתם הוא במקום שהם ישנים בו, ורק מחמת שאין להם שם מאכלים צריכים הם ללכת למקום אחר לאכול, ולכן אף שביתתם לענין תחום שבת היא במקום זה.