מסכת עירובין, פרק ו, שיעור 81

בְּעָא מִינֵּיהּ רָמִי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא – שאל רמי בר חמא את רב חסדא שלש שאלות לגבי הָאָב וּבְנוֹ או הָרַב וְתַלְמִידוֹ, הדרים שניהם בחצר אחת, א. האם כְּרַבִּים דָּמוּ [-הם נחשבים] אוֹ כִּיחִידִים דָּמוּ, כלומר, לענין הדין של שני חצירות זו לפנים מזו שלא עירבו ביניהם, שאם בפנימית דר יחיד אינו אוסר על בני החיצונה אף על פי שהוא עובר דרך חצרם, אבל אם דרים בפנימית שני בני אדם ולא עירבו ביניהם, דריסת רגלם בחצר החיצונה אוסרת על בני החיצונה, ואף על פי שהחיצונים עירבו ביניהם. ב. האם הם צְרִיכִין לְעָרֵב עירוב חצרות כדי להתיר את הטלטול לחצרם, אוֹ לֹא. ג. האם מָבוֹי שֶׁלָּהֶן – מבוי שרק הם דרים בו, האב ובנו או הרב ותלמידו, נִתַּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה, כדין מבוי שבתים וחצרות פתוחים לתוכו, כיון שבפועל יש כמה בתים בחצר, אוֹ לֹא, אם נאמר שלענין עירוב נחשבים הם כרשות אחת, הרי זה כמבוי שרק חצר אחת או רק בית אחד פתוח לתוכו, שאינו ניתר בלחי וקורה.

אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב חסדא, תְּנִיתוּהָ – שנינו דין זה בברייתא, הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, בִּזְמַן שֶׁאֵין עִמָּהֶן דִּיוּרִין נוספים, הֲרֵי הֵם כִּיחִידִים – ואינם אוסרים על בני החצר החיצונה, וְאֵין צְרִיכִין לְעָרֵב ביניהם, וּמָבוֹי שֶׁלָּהֶן נִתַּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה, כדין מבוי שבתים וחצרות פתוחים לתוכו, אף שלענין עירוב חצרות דינם כרשות אחת כיון שבפועל יש כאן שני בתים ושני חצרות.

משנה

כפי שהתבאר בברייתא לעיל, נחלקו חכמים ורבי מאיר בדין חצר הפתוחה למבוי, האם יש צורך גם בעירובי חצרות וגם בשתופי מבואות, או שדי באחד מהם. משנתנו עוסקת בשיטת רבי מאיר, הסובר שיש צורך גם בעירובי חצרות וגם בשיתופי מבואות: חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁפְּתוּחוֹת זוֹ לְזוֹ, וּפְתוּחוֹת גם לְמָבוֹי, אם עֵרְבוּ כל בני החצרות בַּחֲצֵרוֹת, וְלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי, מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת – להוציא מכל אחד מהבתים לכל אחת מהחצרות, וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי – להוציא מהבתים למבוי [ואף על פי שכל בעלי הבתים שבכל החצרות משותפים במאכלם, מכל מקום כיון שעשו זאת בדרך של עירוב חצרות, ולא בדרך שיתוף מבואות, אסורים להוציא למבוי]. אבל אם מלבד עירובי החצרות גם נִשְׁתַּתְּפוּ בני החצרות בַּמָּבוֹי, מֻתָּרִין להוציא כָּאן וְכָאן – גם בחצרות וגם במבוי [ובגמרא יבואר מה החידוש בדין זה].

עֵרְבוּ בַּחֲצֵרוֹת, וְנִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי, וְשָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי החָצֵר וְלֹא עֵרֵב, אך השתתף במבוי, מֻתָּרִין בני כל החצרות כָּאן וְכָאן – בחצר ובמבוי, ובגמרא יבואר הטעם לכך.

שָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי – שכחו בני אחת החצרות שבמבוי וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן – לא השתתפו עם שאר החצרות במבוי, אך עירבו בחצרם, ועירבו את חצרם עם שאר החצרות, מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת, שהרי נתנו עירוב כדין, וַאֲסוּרִים כולם בַּמָּבוֹי, כי מאחר ואחת החצירות לא נתנה חלק בשיתוף המבוי אין השיתוף מועיל, ונאסרו כל החצירות להוציא למבוי כלים ששבתו בבתים, והטעם לכך, לפי שֶׁהַמָּבוֹי לַחֲצֵרוֹת נחשב כְּחָצֵר לַבָּתִּים, וכמו שאסור לטלטל מהבתים לחצר כשאחד מהבתים לא עירב, כך אסור לטלטל מהחצרות למבוי כשאחת מהחצרות לא השתתפה, ואף שגם החצרות וגם המבוי הם מקום הליכה לרבים, ואינם רשות היחיד כמו בית, מכל מקום לענין זה שוה דין הוצאה מבית לחצר לדין הוצאה למבוי, ששניהם אסורים ללא עירוב ושיתוף ויש צורך שכל בני החצר יערבו, וכל חצרות המבוי ישתתפו.

גמרא

מבארת הגמרא, מַתְנִיתִין – משנתנו, כּוּלָהּ כשיטת רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר, בָּעִינַן עֵרוּב וּבָעִינַן שִׁתּוּף – יש צורך גם בעירובי חצרות וגם בשיתופי מבואות, ואף באופן שכל בני החצרות עירבו זה עם זה, ונמצא שיש להם מאכל המשותף לכל בעלי הבתים שבמבוי זה, מכל מקום יש צורך לעשות שיתוף מבואות בפני עצמו [ושלא כשיטת חכמים בברייתא לעיל שדי באחד מהם].

ומבארת עתה הגמרא את הטעם שאם שכח אדם אחד מבני החצר ולא עירב אלא רק השתתף במבוי, מותרים כולם בטלטול בחצרות ובמבוי, וְטַעֲמָא מַאי – והרי מה הטעם לכך שאָמַר רַבִּי מֵאִיר דְּבָעִינַן עֵרוּב וּבָעִינַן שִׁתּוּף – שיש צורך גם בעירוב וגם בשיתוף, הרי זהו כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשְׁתַּכַּח תּוֹרַת עֵרוּב מִן הַתִּינוֹקוֹת, שלא יבינו את הדבר, ויחשבו שמותר לטלטל בחצרות ללא עירוב [ולא יידעו שסומכים על השיתוף], או יחשבו שמותר לטלטל במבוי ללא שיתוף [ולא יידעו שסומכים על עירוב החצרות], וְהָכָא – וממילא כאן, באופן שרק אחד שכח, כֵּיוָן דְּרֻבָּה עֵרְבוּ – כיון שרוב בני החצר עירבו ביניהם, לֹא אָתֵי לְאִשְׁתַּכוּחֵי עֵרוּב מִינַּיְהוּ – לא תשתכח מהם תורת עירוב, ואף התינוקות לא יטעו בכך, ובאופן כזה מודה רבי מאיר שאפשר לסמוך על השיתוף [אבל כשאחת החצירות לא השתתפה אין סומכין על העירוב, שהרי אין זה יחיד ששכח, אלא כל בני החצר, ויש לחשוש שתשתכח תורת שיתוף מהתינוקות שבאותה חצר].