פרשת במדבר
"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר פרק א, ב)
שאלה: משמעות לשון הפסוק שימנו את האנשים עצמם, ולא על ידי מטבע וכדומה, וזהו לכאורה בהיפך ממה שציוה ה' בפרשת כי תשא, 'כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם', ומשמע שם שאם ימנו את ישראל שלא על ידי דבר אחר יהיה בהם נגף.
תשובה: הציווי של נתינת מחצית השקל היה רק לאותו מנין, שבו רצה ה' שיהיה לכל ישראל חלק במשכן, ולכן ציוה שיתנו כולם מחצית השקל, אך לא היה זה למנוע מגיפה, כיון שכאשר מקיימים את מצוות ה' אין חשש מגיפה ועין הרע, אלא שהוסיף שם ה' ואמר בדרך עצה טובה, שכאשר ירצו למנות את ישראל בפעם אחרת, שלא מחמת ציווי ה', יעשו כן על ידי מטבע, ויועיל הדבר שלא יהיה בהם נגף. ולכן עתה, כאשר נמנו על פי מצוות ה', נמנו האנשים בעצמם לגולגלותם, ולא חששו ממגיפה או עין הרע, כי "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע", ושלוחי מצוה אינם נזוקים (שאלה ג').
"מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן" (במדבר פרק א, ג)
שאלה: מה הצורך שהיה במנין זה, ואמנם כשנעשה המשכן היה המנין כדי שיתנו מחצית השקל, לעשיית האדנים ושאר הדברים, אך כאן הרי לא הוצרכו לכך.
תשובה: כיון שהיתה כוונת ורצון ה' שיסעו ממדבר סיני ויכנסו לאחר ימים מועטים לארץ ישראל, היה ראוי שימנה אותם משה רבינו כמו שמונים המלכים את מחניהם בבואם למלחמה, ולכן אמר "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל", כי לא רצה שימנה יחד עם ישראל את הערב רב, אלא שיהיו הלוחמים בני יעקב בלבד. ולכן ציוה שיהיו שם עם משה ואהרן נשיאי העדה, כיון שגם הם היו צריכים לדעת מספרם מחלוצי צבא המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחר אלף, ולכך זימנם ומנאם כדרך הלוחמים (שאלה ד').
"וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (במדבר פרק א, מו)
שאלה: מנין זה היה בשנה השניה לצאתם מארץ מצרים, ואיך יתכן שהיה מניינם של ישראל בדיוק כפי שהיה בשנה הראשונה לצאתם מארץ מצרים, כאשר נתנו מחצית השקל לבניית המשכן, וגם שם נאמר (שמות לח כו) "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים", והוא דבר תמוה מאד, כי בשש מאות אלף איש יהיו המספרים שוים בשתי שנים, ואיך לא נמצאו רבים שהיו במנין הראשון בני תשע עשרה שנה, ולא נמנו, ועכשו נהיו בני עשרים ונמנו, וכן אנשים שהשלימו ששים שנה במנין השני ולא נמנו בו.
קרובים לעשרים שנה, היו שוים בדיוק למספר האנשים הקרובים לששים שנה, עד שהיה מספר מה שנוסף בהם מבן עשרים שנה כמו מספר מה שחסר בהם מבן ששים שנה, והיה הדבר בהשגחת ה' הפרטית על עם ישראל (שאלה ה').
"וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב, וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת" (במדבר פרק ב, ג-ד)
שאלה: כיון שכבר פירשה התורה את מספרי כל השבטים, כל שבט ושבט בפני עצמו, מדוע בפרשת הדגלים חזרה וכתבה את מניינו של כל שבט ושבט, ולא כתבה רק היכן יחנו כל שבט, לאחר שמניינם כבר התבאר לעיל.
תשובה: באה התורה ללמד בכך מדוע סודרו השבטים בדגליהם בסדר זה, והיינו כיון שבעת המלחמה ההולכים ראשונה מסתכנים ביותר, ולכן שמים שם תמיד את הגיבורים, ומחמת כן הוצבו לצד מזרח השבטים שתחת דגל מחנה יהודה, בהיותם המרובים ביותר מכל השבטים. והדגל המרובה שאחריהם הוא דגל מחנה דן, ולכן הציבו אותם באופן שיסעו האחרונים, כמו שנאמר "כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה דָן מְאַת אֶלֶף וְשִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת, לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם", כיון שלפעמים בא האויב מאחורי המחנה להלחם בהם, כפי שנאמר בעמלק "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ", וגם שם צריך שיהיה עם רב. ומהצדדים היו נוסעים דגל מחנה ראובן ודגל מחנה אפרים, שהם המועטים שבדגלים, כיון שבדרך כלל אין המלחמה כבדה בצידי המחנה.
"פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם" (במדבר פרק ג, טו)
שאלה: מדוע ציוה ה' למנות את הלוים מבן חדש ומעלה, ולא נמנו ישראל אלא מבן עשרים שנה ומעלה, והרי כשם שישראל היו יוצאים לצבא מגיל עשרים, כך הלויים היו עובדים במקדש מגיל שלשים.
תשובה: כיון שבאותו זמן נבחרו הלויים להיות עובדי המקדש תחת הבכורות של כל בני ישראל, והבכור היה נפדה מבן חדש ומעלה, אף הלויים נמנו מבן חדש ומעלה.
"וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי ה' כַּאֲשֶׁר צֻוָּה, וַיִּהְיוּ אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי בִּשְׁמֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי" (במדבר פרק ג, טז-יז)
שאלה: מדוע במנין הלויים הוזכרו שמות המשפחות, ואילו במנין שאר השבטים לא הוזכרו המשפחות אלא שם השבט ונשיא השבט.
תשובה: כיון שאצל הלויים היתה העבודה במקדש מחולקת לפי המשפחות, כי משא בני קהת לא היה כמשא בני גרשום, היה צורך לפרט במנין הלויים את שמות משפחותיהם, אך בישראל לא היה חילוק בין המשפחות, אלא כל בני השבט חנו במקום אחד, ולכן יוחסו ישראל רק לשבטיהם, ולא היה צורך למנותם כאן לפי משפחותיהם.
"כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי ה' לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במדבר פרק ג, לט) "מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה… וַיִּהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם שְׁמֹנַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁמֹנִים" (במדבר פרק ד, מז-מח)
שאלה: למה היה שבט לוי מועט כל כך, שהרי הלויים נמנו מבני חודש ומעלה, והיו רק עשרים ושתים אלף, ופקודיהם מבן שלשים שנה ומעלה היו רק שמונת אלפים, ונמצא שאם היו מונים אותם מבני עשרים ועד ששים, כמו שמנו את כל ישראל לא היו אפילו כחצי השבט הקטן ביותר שבישראל. ומדוע לא היו עבדי ה' ויראיו ברוכים כשאר העם.
תשובה: ריבוי בני ישראל היה שלא כדרך הטבע, בהשגחת ה' ולצורך גדול, כי בהיותם מועטים לא יוכלו לכבוש את הארץ ולעבדה ולשמרה, ותרבה עליהם חיית השדה, ולכך היה הדבר בהשגחת השם להרבות אותם בדרך נס, כי באמת היה זה פלא גדול שלאחר מאתים ועשר שנים שישבו במצרים התרבו כל כך, כדי שיכבשו הארץ וימלאוה. אמנם ידע ה' ששבט לוי עתיד להתייחד לעבודת הקדש, ויתפרנסו מן המעשר, ולא יהיה להם חלק ונחלה בחלוקת הארץ, לכך גזרה חכמתו יתברך שלא יתרבה שבט לוי כשאר השבטים, כי אם יהיו רבים – לא יהיה להם לחם לאכול ולא נחלה לשבת בה, לכך התרבו רק כפי צרכם, וכפי צורך עבודתם ולא יותר מזה (שאלה ט').
