ספר נשים: הלכות אישות, פרק יד
א) עונה האמורה בתורה, לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו. כיצד, בני אדם הבריאים והרכים והענוגים, שאין להם מלאכה שמכשלת כחן, אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן, עונתן בכל לילה. הפועלין, כגון החייטין והאורגין והבונים וכיוצא בהן, אם היתה מלאכתן בעיר, עונתן פעמים בשבת, ואם היתה מלאכתן בעיר אחרת עונתן פעם אחת בשבת. החמרים (-מוליכים סחורה על גבי חמור), פעם אחת בשבת. והגמלים, אחת לשלשים יום. והמלחים, אחת לששה חדשים. תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת, מפני שתלמוד תורה מתיש כחן. ודרך תלמידי חכמים לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת:
ב) יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה, אלא למקום קרוב, כדי שלא ימנע מעונתה. ולא יצא אלא ברשותה. וכן יש לה למנעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה, למלאכה שעונתה רחוקה. כגון, חמר שביקש להעשות גמל, או גמל להעשות מלח. ותלמידי חכמים יוצאין לתלמוד תורה אפילו שלא ברשות נשותיהן שתים ושלש שנים. וכך רך וענוג שנעשה תלמיד חכם, אין אשתו יכולה לעכב:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
