אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, הַמֵּטִיל מַיִם מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, והיינו שמי רגליו עוברים דרך מקום הזרע, פָּסוּל, כיון שאינו ראוי להוליד. אָמַר רָבָא, לֵית הִלְכְתָא לָא כִּבְרָא וְלָא כְּאַבָּא – אין הלכה כדברי הבן, ולא כדברי האב, ומבארת הגמרא, בְּרָא – דברי הבן, היינו הָא דַּאֲמָרָן – דין זה שהובא עתה בשם רבה בר רב הונא, שהמטיל מים משני מקומות פסול, ורבא חולק על דין זה וסובר שהוא כשר, כיון שהזרע עובר במקום הראוי לו, ואף שגם מי רגליו עוברים באותו מקום, אין זה מונעו מלהוליד, וממילא כשר הוא לבא בקהל. מבררת הגמרא, אַבָּא מַאי הִיא – מה הם דברי האב, רב הונא, שגם עליהם חולק רבא. ומבארת, דְּאָמַר רַב הוּנָא, נָשִׁים הַמְסוֹלְלוֹת [-מחככות ערוותן] זוֹ בְּזוֹ, פְּסוּלוֹת לַכְּהֻנָּה, כיון שזו דרך זנות, וזונה פסולה לכהונה. וְלֹא הִיא – וסובר רבא שאין הדין כן, אלא אֲפִילּוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר, פָּנוּי הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִישׁוּת עֲשָׂאָהּ זוֹנָה, הַנֵּי מִילֵּי – דין זה הוא דוקא בביאת אִישׁ, אֲבָל אִשָּׁה, אין זו נחשבת ביאה כלל, אלא פְּרִיצוּתָא בְּעָלְמָא הִיא – דרך פריצות היא, ואין דינה כזונה, ואינה נפסלת לכהונה. וְכָל שֶׁכֵּן לפי המקובל בידינו שֶׁאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אלא אנו סוברים להלכה שרק ביאת אדם פסול עושה את האשה לזונה, ולא ביאת אדם כשר, המותר לה בדרך נישואין, גם אם בא עליה בדרך זנות, בודאי שנשים המסוללות זו בזו אינן נפסלות לכהונה.
משנה
משנתנו מבררת את דינם של גרים הפסולים בקהל מחמת האומה ממנה באו: נאמר בתורה (דברים כג ד-ט) 'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם, עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ' וגו'. 'לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ, בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה". עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, אֲסוּרִים לבא בקהל ולישא בת ישראל, וְאִסּוּרָם אִסּוּר עוֹלָם, וכמפורש בכתוב שאיסורם הוא 'עד עולם'. אֲבָל נְקֵבוֹתֵיהֶן – עמונית ומואבית שהתגיירו, מֻתָּרוֹת להנשא לבן ישראל מִיָּד. מִצְרִי וֶאֱדוֹמִי, אֵינָן אֲסוּרִים אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כיצד ניתן לומר כן, והלא קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאָסַר אֶת הַזְּכָרִים אִסּוּר עוֹלָם, והיינו בעמון ומואב, הִתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד, אם כן במָקוֹם שֶׁלֹּא אָסַר אֶת הַזְּכָרִים אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת, והיינו מצרי ואדומי, אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד. אָמְרוּ לוֹ חכמים, אִם הֲלָכָה היא בידך שקיבלת מרבותיך להתיר את הנקבות, נְקַבֵּל, וְאִם לָדִין – אך אם דבריך הם רק מכח הקל וחומר, הרי יֵשׁ תְּשׁוּבָה לדבר, שהרי לגבי איסור ערוה אסרה התורה רק שני דורות, והיינו בתו ובת בתו, ולא אסרה את בת בת בתו, ומכל מקום לא חילקה בין זכרים לנקבות, שהרי גם בת בנו אסורה, והוא הדין במצרי ואדומי, שנאסרו עד שלשה דורות, בין זכרים ובין נקבות. אָמַר לָהֶן רבי שמעון, לֹא כִּי – גם לקושייתכם על הקל וחומר יש לי תשובה, אך אפילו לשיטתכם, שאין זה קל וחומר, מכל מקום אינני סומך רק על הקל וחומר, אֶלָּא הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר, שכך קיבלתי מרבותי, שגם במצרי ואדומי נאסרו רק הזכרים, ואילו הנקבות מותרות מיד.
מַמְזֵרִים, וּנְתִינִין – הגבעונים שהטעו את יהושע בן נון שבאו מארץ רחוקה וקיבלם כגרים, ואחרי שהתגלה שיקרם נתנם להיות חוטבי עצים ושואבי מים, אֲסוּרִין לבא בקהל אִסּוּר עוֹלָם, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת, ולגבי ממזרים הרי נאמר בפירוש בפסוק (דברים כג א) 'לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה", והנתינים, אף על פי שהתגיירו, הרי הם עדיין בכלל האיסור שנאמר על שבע האומות שבארץ כנען (דברים ז ג) 'וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ'.
המשנה חוזרת עתה לדון בענין דינו של סריס לבא בקהל: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי שתי הלכות הסותרות לכאורה זו את זו, האחת, שֶׁהַסָּרִיס חוֹלֵץ, וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וְהשניה היא שהַסָּרִיס לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ – איני יודע כיצד ליישב את שתי ההלכות הללו באופן שלא תסתורנה זו את זו. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ, סְרִיס אָדָם – מי שנעשה סריס בידי אדם, חוֹלֵץ לאשת אחיו, אך אינו מייבם כיון שאסור הוא לבא בקהל [אך אם אשת אחיו היא גיורת, רשאי לייבמה, שהרי סריס מותר בגיורת], וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, כיון שֶׁהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר – היה זמן שהיה אותו אדם ראוי להוליד, ואף שבשעת מיתתו לא היה ראוי להוליד, זקוקה אשתו לחליצה או יבום. סְרִיס חַמָּה – אדם שנולד כשהוא סריס, לֹא חוֹלֵץ, וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, כיון שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, והטעם שאינו חולץ, כיון שמעולם לא היה ראוי להוליד, ולא היה ראוי להקים לאחיו שם, ואין חולצין לאשתו כיון שנאמר לגבי מצוות יבום וחליצה (דברים כה ו) 'וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל' וסריס חמה אינו בכלל זה, שהרי שמו מחוי מתחילתו, שמעולם לא היה ראוי להוליד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חולק ואוֹמֵר, לֹא כִּי – אין הדבר כן, אֶלָּא בהיפך, סְרִיס חַמָּה חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, כיון שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְפוּאָה, ואילו סְרִיס אָדָם לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ רְפוּאָה. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא, עַל אדם ששמו בֶּן מְגוּסַת, שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, והיה סְרִיס אָדָם, ומת בלא בנים, וְיִבְּמוּ – אמרו חכמים שיש לייבם אֶת אִשְׁתּוֹ, ויש בעדות זו לְקַיֵּם את דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא הסובר כן.
