אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, סִימָנֵי סָרִיס שהתבארו לעיל, רַב הוּנָא אָמַר, אינו נחשב סריס עַד שֶׁיְּהוּ בו כֻּלָּן, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֲפִילּוּ בְּאֶחָד מֵהֶן די כדי להחשיבו לסריס. ומבארת הגמרא את מחלוקתם, הֵיכָא – באופן דְּהֵבִיא אותו אדם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בַּזָּקָן, כֻּלֵּי עָלְמָא לֹא פְּלִיגֵי – אין מי שחולק בדבר, דְּעַד שֶׁיְּהוּ כֻּלָּן – שרק אם יש בו את כל סימני הסריס מחשיבים אותו לסריס, כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא בְּאופן שֶׁלֹא הֵבִיא שתי שערות, רַב הוּנָא אָמַר, גם באופן זה אינו סריס עַד שֶׁיְּהוּ בו כֻּלָּן, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִילּוּ בְּאֶחָד מֵהֶן. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שהלכה במחלוקת זו כְּרַבִּי יוֹחָנָן, שאם לא הביא שתי שערות די באחד מהסימנים כדי להחשיבו כסריס.
משנה
משנתנו ממשיכה לבאר את דיני הסריס לגבי יבום וחליצה: הַסָּרִיס, [ובגמרא יבואר האם מדובר בסריס חמה או בסריס אדם], לֹא חוֹלֵץ לאשת אחיו, וְלֹא מְיַבֵּם אותה. וְכֵן אַיְלוֹנִית שהיתה נשואה לאדם שמת ללא ילדים, לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. הַסָּרִיס שֶׁחָלַץ לִיבִמְתּוֹ, לֹא פְּסָלָהּ מן הכהונה, כיון שאין חליצתו כלום [ואם תתייבם לאחד האחים האחרים של המת, וימות גם הוא, תהיה מותרת לכהונה, כדין אלמנה]. אבל אם בְּעָלָהּ, פְּסָלָהּ לכהונה, מִפְּנֵי שֶׁבְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת, ככל אדם זר שבא על אשה הזקוקה ליבום. וְכֵן אַיְלוֹנִית שֶׁחָלְצוּ לָהּ אַחִין, לֹא פְּסָלוּהָ מן הכהונה, כיון שאינה זקוקה ליבום כלל, ואין מעשה החליצה כלום. אבל אם בְּעָלוּהָ, פְּסָלוּהָ לכהונה, מִפְּנֵי שֶׁבְּעִילָתָן בְּעִילַת זְנוּת, שהרי היא אסורה עליהם באיסור כרת, ככל אשת אח שלא במקום מצות יבום.
גמרא
שנינו במשנה, 'הסריס לא חולץ ולא מייבם' וכו'. מדייקת הגמרא, קָתָּנֵי סָרִיס דּוּמְיָא דְּאַיְלוֹנִית – נקטה המשנה את הדין של סריס ואילונית יחד, ומשמע שהם דומים זה לזה, ויש ללמוד מכך, מָה אַיְלוֹנִית זהו מום שנעשה בִּידֵי שָׁמַיִם, אַף לגבי סָרִיס מדובר באופן שנעשה כן בִּידֵי שָׁמַיִם, אֲבָל אם נעשה סריס בְּיַד אָדָם, חוֹלֵץ, וּסְתָמָא – וסתמה משנתנו את הדין כְּדברי רַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר במשנה לעיל, שרק אם נעשה סריס בִּידֵי אָדָם, אִין – חולץ הוא לאשת אחיו, אבל סריס בִּידֵי שָׁמַיִם, לֹא – אינו חולץ.
מדייק מכך הרי"ף את ההלכה: וְשַׁמְעִינָן מִינָּה – יש ללמוד מכך שסתמה המשנה כאן את דבריה, דְּהִלְכְתָא – שההלכה היא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, והטעם לכך, דַּהֲוָה לֵיהּ מַחֲלוֹקֶת וְאַחַר כָּךְ סְתָם – שהרי נידון זה הובא בתחילה כמחלוקת רבי עקיבא ורבי אליעזר, ואחר כך הובא בסתם כשיטת רבי עקיבא, ללא מחלוקת, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, שבכל מקום שיש מַחֲלוֹקֶת וְאַחַר כָּךְ סְתָם, הֲלָכָה כִּסְתָם, ואף כאן יש לפסוק כסתימת משנתנו, כרבי עקיבא, שסריס אדם חולץ, ורק סריס חמה אינו חולץ.
משנה
משנתנו דנה עתה בענין סריס לגבי האכלת אשתו בתרומה: סְרִיס חַמָּה כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל, כיון שנישואין כשרים הם, הרי זה מַאֲכִילָהּ בִּתְרוּמָה, ורק לגבי סריס אדם, שאסור לו לישא בת ישראל, אמרו שנישואין אלו פוסלים אותה מלאכול בתרומה, ככל ביאת איסור.
רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִין, אַנְדְּרוֹגִינוּס [-מי שיש לו סימני זכר וסימני נקבה] כֹּהֵן, שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל, הרי הוא מַאֲכִילָהּ בִּתְרוּמָה, כיון שהם סוברים שדינו כזכר לכל דבר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, טֻמְטוּם – מי שערוותו מכוסה, ואין ידוע אם הוא זכר או נקבה, שֶׁנִּקְרַע העור וְנִמְצָא שהוא זָכָר, לֹא יַחֲלֹץ, אף על פי שברור שהוא זכר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּסָרִיס, שאינו ראוי להוליד. אַנְדְּרוֹגִינוּס, נוֹשֵׂא אשה, אֲבָל לֹא נִשָּׂא בתורת אשה, כיון שדינו כזכר לכל דבר, וסובר רבי יהודה שהבא עליו חייב משום משכב זכר, בין אם בא עליו דרך נקבותו כאשה, ובין אם בא עליו שלא כדרכו, כזכר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, חַיָּבִין עָלָיו סְקִילָה רק כְּזָכָר, בביאה שלא כדרכה, אבל הבא עליו דרך נקבותו אינו חייב משום משכב זכר כיון שאין זה משכב זכר הכתוב בתורה, ולא משום ביאת אשה כיון שאין דינו כאשה אלא כאיש, ולוקה מכת מרדות מדרבנן על ביאה זו.
גמרא
התבאר במשנה שאנדרוגינוס נחשב כזכר לכל ענין. אָמַר רַב, לֵיתָא לְמַתְנִיתִין מִקָּמֵי בְּרַיְיתָא – משנתנו נדחית מההלכה מחמת ברייתא החולקת עליה, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַנְדְּרוֹגִינוּס, בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא, וְלֹא הִכְרִיעוּ בּוֹ חֲכָמִים אִם זָכָר הוּא אִם נְקֵבָה הוּא, והיינו שלא כאמור במשנתנו שהוא ודאי זכר.
תמהה הגמרא, מדוע אנו דוחים את המשנה מחמת הברייתא, אַדְּרַבָּה – והרי מסתבר לומר להיפך, דלֵיתָא לִבְרַיְיתָא מִקָּמֵי מַתְנִיתִין – שהברייתא נדחית מלפני המשנה, וננקוט להלכה כמשנתנו, שדין אנדרוגינוס כזכר. מתרצת הגמרא, מִדְּשַׁבְקֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְבַר זוּגֵיהּ – מכך שבברייתא עזב רבי יוסי את 'בן זוגו', שזהו רבי שמעון שהובא יחד עמו במשנה, ואמר את דינו לבדו, שְׁמַע מִינָּה הָדַר בֵּיהּ – יש ללמוד מכך שחזר בו רבי יוסי מדבריו במשנה, שבתחילה היה סבור כרבי שמעון שדין האנדרוגינוס כזכר, ואחר כך חזר בו וסבר שדינו כבריה בפני עצמה, והביאה הברייתא את דבריו. וכיון שמוכח שבברייתא חזר בו רבי יוסי מדבריו במשנה, אנו נוקטים להלכה כדבריו בברייתא [ואף שרבי שמעון לא חזר בו מדבריו במשנה, הרי בכל מקום שנחלקו רבי יוסי ורבי שמעון, הלכה כרבי יוסי].
אָמְרֵי בֵּי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב – אמרו בבית מדרשו של רב בשם רב, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּאַנְדְּרוֹגִינוּס, כאמור בברייתא שהוא בריה בפני עצמה, וּבְהַרְכָּבָה – לגבי הרכבת ונטיעת אילנות קודם שנת השמיטה, שמותר לנטוע רק אם תשהה הנטיעה שלשים יום לאחר קליטתה, וסובר רבי יוסי שזמן הקליטה הוא שתי שבתות, ולכן מותר להרכיב ולנטוע עד ארבעים וארבעה ימים לפני ראש השנה של שמיטה. פוסק הרי"ף, וְכֵן הֲלָכָה.
סְלִיק פִּרְקָא
