מסכת עירובין, פרק ז, שיעור 89

גמרא

שנינו במשנה, 'נתן עליו נסר רחב ארבעה טפחים, רצו מערבין אחד'. אָמַר רָבָא, לֹא שָׁנוּ – לא נאמר דין זה, שהנחת נסר על גבי החריץ מועילה להחשיב את שתי החצרות כמחוברות רק אם יש בנסר ארבעה טפחים, אֶלָּא באופן שֶׁנָּתַן אָרְכּוֹ שֶׁל נֶסֶר לְרָחְבּוֹ שֶׁל חָרִיץ, כמין גשר, ועל ידי זה ניתן לעבור על גביו, וממילא אם לא היה בו רוחב ארבעה, שאדם ירא לעבור על גביו, אין הנסר מועיל להחשיב את החצרות כמחוברות. אֲבָל אם נָתַן אָרְכּוֹ שֶׁל נֶסֶר לְאָרְכּוֹ שֶׁל כל החָרִיץ, והנסר מוחזק במקומו על ידי יתדות וכדומה, וַאֲפִלּוּ אֵין בְּרָחְבּוֹ שֶׁל נֶסֶר אֶלָּא מַשֶּׁהוּ, מְעָרְבִין עירוב אֶחָד לשתי החצרות, והטעם לכך, שֶׁהֲרֵי על ידי הנחת הנסר מִעֲטוּ לֶחָרִיץ מֵרוחב אַרְבָּעָה טפחים, לכל אורך החריץ (רמב"ם), וחריץ שאינו רחב ארבעה אינו חוצץ בין החצרות, שהרי בקלות אפשר לדלג עליו [ואם לא היה הנסר לאורך כל החריץ והיה פחות מעשר אמות, אם יש בו ארבעה טפחים או יותר הרי הוא נחשב כ'פתח', ואם רצו מערבין אחד, ואם רצו מערבין שתים].

שנינו במשנה, 'וְכֵן שְׁתֵּי גְּזֻזְטְרָאוֹת' וְכוּ'. אָמַר רָבָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שנסר המונח בין שתי גזוזטראות נחשב כפתח ויכולים לערב עירוב אחד, אֶלָּא באופן שהיו הגזוזטראות עומדות זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ – אחת מול השניה בקו ישר, אֲבָל אם היו הגזוזטראות זוֹ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זוֹ, ומניח את הנסר באלכסון כדי להגיע מגזוזטרא אחת לחברתה, אוֹ שהיו הגזוזטראות זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, ומניח את הנסר בשיפוע, ככבש, כדי להגיע מזו לזו, לֹא – אין הנסר נחשב כפתח, כיון שאדם חושש להלך על גבי הנסר כשהוא מונח באלכסון, או בשיפוע.

וְלֹא אֲמָרָן – אך לא אמרנו כלל זה, שנסר העומד באלכסון או בשיפוע אינו נחשב חיבור, אֶלָּא באופן שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶן – בין שתי הגזוזטראות, זוית שיפוע או זוית אלכסון של שְׁלֹשָׁה טְפָחִים או יותר, אֲבָל אם אֵין בֵּינֵיהֶן זוית שיפוע או אלכסון של שְׁלֹשָׁה טפחים [אף אם הנסר ארוך ביותר, כל זמן שעקמימותו בגובה או לצד אינה גדולה משלשה טפחים], כגְּזוּזְטְרָא אחת עֲקֻמָּה הִיא, שאין אדם חושש להלך על נסר כזה, כיון שהאלכסון והשיפוע שלהם קטנים משלשה טפחים, וְשָׁרֵי – ונחשב הנסר כפתח ומועיל בהן עירוב אחד [וכל הדינים הללו שייכים באופן שיש בין הגזוזטראות מרחק אויר ריק של ארבעה טפחים או יותר, שאז יש צורך בהנחת נסר, אבל אם המרחק של האויר שביניהן הוא פחות מארבעה טפחים, אין צורך בנסר כלל, ולכן אף אם הפרש הגובה או האלכסון הוא יותר משלשה טפחים, הרי זה נחשב חיבור, כיון שאפשר לדלג מגזוזטרא אחת לחברתה בקלות (רשב"א ושלחן ערוך)].

משנה

כמו במשניות הקודמות, גם משנה זו עוסקת בביאור הדברים הנחשבים כמחיצה בין שתי חצרות: מַתְבֵּן – תבן המונח בערימה, שֶׁעומד בֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טפחים (ורחב ארבעה), הרי הוא חוצץ בין החצרות, ומְעָרְבִין שְׁנַיִם, כל חצר בפני עצמה, וְאֵין מְעָרְבִין עירוב אֶחָד.

אֵלּוּ – בני החצר האחת מַאֲכִילִין את בהמותיהם מִכָּאן – מהצד הקרוב אליהם, וְאֵלּוּ – ובני החצר השניה מַאֲכִילִין את בהמותיהם מִכָּאן, ואין חוששים שמא יתמעט התבן באמצע השבת פחות משיעור מחיצה, וייחשבו שתי החצרות כחצר אחת וייאסרו בהוצאה [גם לחצר שלהם, שהרי לא עירבו ביניהם, כיון שבערב שבת היה דינם כשתי חצרות], ובני החצר לא יבחינו בכך ויוציאו ויכניסו שלא כדין. והטעם שאין חוששים לכך, כיון שכדי לבטל את המחיצה יש צורך שימעטו הבהמות את המתבן מגובה עשרה טפחים במשך עשר אמות, ואין זה מצוי שיעשו כן בבת אחת, בלא שיבחינו בכך אנשי החצר.

אם קודם השבת נִתְמַעֵט הַתֶּבֶן מִגובה עֲשָׂרָה טְפָחִים לאורך כל החצר, או לאורך יותר מעשר אמות, הרי החצרות נחשבות כמחוברות, ומְעָרְבִין עירוב אֶחָד, וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם. [והוא הדין אם נתמעט התבן באמצע השבת, שנתבטלו העירובין שעשו החצרות כל אחת לעצמה (רבינו יהונתן)].