מסכת עירובין, פרק ז, שיעור 92

שנינו בברייתא לגבי בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, 'וְאֵין מְעָרְבִין בּוֹ, וְאֵין מִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ, וְאֵין מְנִיחִין בּוֹ עֵרוּב'. מבארת הגמרא את הטעם שאין מניחים בו את הפת של עירובי חצרות, דְּלָא חֲזֵי לְדִירָה – כיון שאין בית זה ראוי למגורים, וכיון שכל מהות ה'עירוב' היא להחשיב את כל דיירי החצר כדרים בבית זה, יש להניחו במקום הראוי למגורים. וְהַאי 'עֵרוּב' דְּאֵין מַנִּיחִין בּוֹ – ו'עירוב' זה שאמרה הברייתא שאין מניחים בבית קטן, היינו דווקא עֵירוּבֵי חֲצֵרוֹת, שיש דין להניחו בבית, אֲבָל מזון של שִׁתּוּף מָבוֹי, מַנִּיחִין בּוֹ, והטעם לכך, כיון דְּלֹא גָרַע מֵחָצֵר שֶׁבַּמָּבוֹי, שאף בחצר ניתן להניח את המזון שנתנו בני החצר לצורך שיתוף מבואות.

עוד שנינו בברייתא, 'וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ עִבּוּר בֵּין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת'. מבארת הגמרא, וַאֲפִלּוּ כְּ'בוּרְגָנִין' לֹא מְשַׁוִּינַן לֵיהּ – ואינו נחשב אפילו כבקתה קטנה, העשויה מענפי עצים ומיועדת לשומרי לילה או לציידים, שהיא נחשבת חיבור בין שתי עיירות לענין תחומי שבת, אף שאין בה ארבע אמות. שואלת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם בכך, ומדוע בית קטן גרוע יותר מבקתה קטנה. משיבה הגמרא, בּוּרְגָנִין, חָזוּ לְמִילְּתֵיהּ – ראויים הם למטרתם, שאין הם מיועדים לדירה, אלא ללינת לילה אחד של אותם שומרים או ציידים, וכיון שכך נחשבים הם כחיבור לעיר. וְאילו הַאי – אבל בית קטן זה, לֹא חָזֵי לְמִילְּתֵיהּ – אינו ראוי למטרתו, שהרי סתם בית מיועד לדירת אדם, ואילו בבית כזה אין דרך אדם לדור.

אָמַר רַב נַחְמָן, נַקְטִינָן – מקובל בידינו דין זה, אֶחָד [-בין] עֵירוּבֵי תְּחוּמִין, שמניח האדם פת במקום שבו הוא קונה שביתתו, ורשאי להלך משם והלאה אלפיים אמה לכל רוח, וְאֶחָד עֵירוּבֵי חֲצֵרוֹת, וְאֶחָד שִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת, צָרִיךְ לְזַכּוֹת – להקנות את העירוב לאותו אדם שעבורו מניחים את העירוב.

בָּעֵי [-הסתפק] רַב אַשִּׁי, עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, הנעשים בערב יום טוב שחל בשבת כדי להתיר את הבישול ושאר ההכנות שנעשות ביום טוב לצורך השבת, על ידי הכנת תבשיל והנחתו לשם כך, האם צָרִיךְ לְזַכּוֹת אותו לאדם שעבורו נעשה עירוב התבשילין, אוֹ לֹא. אָמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף, מַאי תִּיבָּעֵי לָךְ – מה המקום לספק זה, הָאָמַר – הרי כך אמר שְׁמוּאֵל, אף לגבי עירוב תבשילין, צָרִיךְ לְזַכּוֹת.

כפי שהתבאר לעיל, גוי הדר בחצר אחת עם יהודים, אוסר עליהם את העירוב, עד שישכרו ממנו מקום. הגמרא מביאה מעשה בענין זה, וממנו יש ללמוד הלכה: הַהוּא טוּרְזִינָא – מעשה בגוי שהיה שומר את כלי הזיין של העיר, דַּהֲוָה בְּשִׁיבְּבוּתֵיהּ – שהיה גר בשכונתו דְּרַבִּי זֵירָא, אָמְרוּ לֵיהּ – אמרו בני החצר לאותו גוי, אוֹגַר לָן רְשׁוּתָךְ – השכר לנו את רשותך, לצורך העירוב. לָא אוֹגַר לְהוּ – לא הסכים אותו גוי להשכיר להם. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא – באו השכנים לרבי זירא, אָמְרוּ לֵיהּ – ואמרו לו את ספיקם, מַהוּ לְמֵיגַר מִדְּבִיתְהוּ – האם ניתן לשכור רשות מאשתו של אותו גוי, שלא מדעתו, ועל ידי זה להתיר את העירוב בחצר. אָמַר לְהוּ – השיב להם רבי זירא, הָכִי [-כך] אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשְּׁמֵיהּ דְּגַבְרָא רַבָּה, ומבארת הגמרא, וּמָנוּ – ומי הוא אותו גברא רבה, רַבִּי חִיָּיא, וכך אמר, אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם יהודי, מְעָרֶבֶת לוֹ – נותנת מזון לצורך עירובי חצרות, שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ – אף ללא ידיעתו, ומבאר הרי"ף, הָכִי נָמִי – כמו כן אָמְרוּ חכמים, אִשְׁתּוֹ שֶׁל נָכְרִי הדר בחצר, מַשְׂכֶּרֶת רשות לבני החצר היהודים, שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ – אף ללא ידיעתו, ולכן אף שהטורזינא לא רצה להשכיר, רשאים הם לשכור מאשתו ולהתיר בכך את העירוב [ואמנם אם לאחר שהשכירה ימחה בה בעלה ולא יסכים לכך, בטל העירוב (רבינו חננאל ורמב"ם, ומבואר בבית יוסף סי' שס"ז שכן היא דעת הרי"ף)].

הגמרא מביאה מימרא נוספת בענין דומה: אָמַר שְׁמוּאֵל, אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי, שֶׁרָגִיל לְהִשְׁתַּתֵּף בעירוב עִם בְּנֵי המָבוֹי, וְפעם אחת לֹא נִשְׁתַּתֵּף עמהם בעירוב, ועל ידי זה אסר עליהם את הטלטול, הדין הוא שבְּנֵי המָבוֹי נִכְנָסִים – רשאים להכנס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְנוֹטְלִים מִמֶּנּוּ שִׁתּוּף בְּעַל כָּרְחוֹ, ותקנת חכמים היא, כדי שלא יוכל לאסור עליהם את הטלטול מחמת קפידתו.