מסכת עירובין, פרק ז, שיעור 93

משנה

כפי שהתבאר לעיל, יכול אחד מבני המבוי לזכות את המזון עבור כל בני המבוי, לצורך העירוב. משנתנו מבארת את הדין באופן שחל שינוי בכמות המזון או במספר השכנים: נִתְמַעֵט הָאֹכֶל מהשיעור הנצרך [ובמשנה להלן יבואר מהו השיעור הנצרך], מוֹסִיף מזון, וּמְזַכֶּה אותו עבור כולם, וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ להם על כך, כיון שזהו המשך של העירוב הראשון שידוע לשכנים. ואם נִתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם – התרבו השכנים שבמבוי, וצריך להוסיף מזון כנגד כולם, הרי הוא מוֹסִיף, וּמְזַכֶּה לשכנים החדשים, וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ להם על כך [ובגמרא יבואר באיזה אופן מדובר, ומה טעם הדין].

גמרא

שנינו במשנה, 'נתמעט האוכל, מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע'. מבאר הרי"ף, סוּגְיָא דִּשְׁמַעְתָּא – מסקנת הגמרא בסוגייתנו כך היא, אִם הָאוֹכֵל מִין אֶחָד – אם מוסיף מאכל מאותו מין של העירוב הראשון, (ו)אֲפִלּוּ כָּלָּה – גם אם הסתיים לגמרי המאכל של העירוב הראשון, מוֹסִיף וּמְזַכֶּה וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ להם על כך, דכיון שזהו אותו מין, הרי זה כהמשך של העירוב הקודם. וְאִם שְׁנֵי מִינִין הם, כלומר, שמערב עתה במין אחר ושונה מהמין הקודם, וְנִתְמַעֵט המין הקודם וְאֵינוֹ כָּלֶה – לא נגמר לחלוטין, גם בזה הרי הוא מוֹסִיף וּמְזַכֶּה וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ, דכיון שנשאר מעט מהעירוב הקודם, הרי תוספת זו נחשבת כהמשך של העירוב הקודם. וְאִם כָּלָה המין הראשון לגמרי, ומערב עתה במין אחר, צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ להם, כיון שזהו כעירוב חדש.

שנינו במשנה, 'נתוספו עליהם, מוסיף ומזכה, וצריך להודיע'. מבאר הרי"ף, וְאף שזכות היא לאדם שיעשו עבורו עירוב חצרות ויוכל להוציא מביתו לחצר ומהחצר לביתו, אוּקִימְנָא לְקַמָּן – העמידה זאת הגמרא להלן (פא:) בֶּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵי מְבוֹאוֹת – בחצר הפתוחה לשני מבואות, שיכולים הדרים שם לערב עם כל אחד מהמבואות אבל לא עם שניהם, ובזה אין זו זכות מוחלטת, שֶׁהרי מִּתּוֹךְ שֶׁאַתָּה מַתִּירוֹ בְּמָבוֹי זֶה, אַתָּה אוֹסְרוֹ בְּמָבוֹי אַחֵר, ולכן צריך להודיע לשכן החדש שמערבים עבורו, כדי שיסכים לכך, שאם לא כן אי אפשר לעשות עבורו עירוב שלא מידיעתו, כיון שיתכן שזו חובה עבורו, אם רצונו לערב עם בני המבוי האחר. אֲבָל בֶּחָצֵר שֶׁבְּמָבוֹי אֶחָד, ואינה פתוחה למבוי אחר, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון דִּזְכוּת הוּא לוֹ שיהא לו עירוב חצרות, וְזָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – שלא בידיעתו.

משנה

עתה מבארת המשנה כמה מזון נצרך להנחת עירוב חצרות: שואלת המשנה, כַּמָּה הוּא שִׁעוּר העירוב, ומשיבה שיש חילוק בדבר, בִּזְמַן שֶׁהֵן [-בני החצר] מְרֻבִּין, וכפי שיבואר שיעור זה בגמרא, די בכך שיהא מָזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת לְכֻלָּן יחד, וּבִזְמַן שֶׁהֵן מוּעָטִין, יש צורך בשיעור כִּגְרוֹגֶרֶת [-כתאנה מיובשת] לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מבני החצר.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן נאמרו שיעורים אלו, בִּתְחִלַּת עֵרוּב – כאשר מניחים את העירוב לראשונה, אֲבָל שִׁיּוּרֵי עֵרוּב – אך לאחר כניסת השבת הראשונה, אף אם כָּלָה חלק ממזון העירוב, אפילו אם נשאר כָּל שֶׁהוּא – שיעור מועט ביותר, עדיין העירוב מועיל. והטעם לכך, כיון שמדובר באופן שהשתתפו בני החצרות במבוי, ומעיקר הדין מועיל שיתוף זה אף להתיר את ההוצאה וההכנסה מהבתים לחצרות, ולֹא אָמְרוּ חכמים שיש צורך לְעָרֵב גם בַּחֲצֵרוֹת, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא לְשַׁכֵּחַ אֶת הַתִּינוֹקוֹת, שאינם מכירים בשיתוף המבואות, ויחשבו שמותר להוציא ולהכניס ללא עירוב חצרות, וכיון שאין העירוב מונח אלא לצורך התינוקות הקילו בו ואמרו שאף אם נתמעט ונשאר כל שהוא, די בכך [אבל בחצר שלא השתתפה במבוי, מודה רבי יוסי שיש צורך שיהא קיים בכל שבת שיעור המזון שאמר תנא קמא].