מסכת עירובין, פרק ח, שיעור 99

משנה

משנתנו מבארת את המקום הראוי להנחת עירובי חצרות: הַנּוֹתֵן את המזון של עֵירוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר – במקום שנכנסים דרכו לחצר, אף שיש לו ארבע מחיצות, או שנתנו באַכְסַדְרָה – כניסה מקורה וללא מחיצות, וּמִרְפֶּסֶת – גזוזטרא ארוכה בעלייה, שדרכה נכנסים לבתים שבקומה העליונה, אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב, כיון שענין עירוב חצרות הוא להחשיב את כל בעלי הבתים שבחצר כדרים בבית אחד, ולכן מניחים את המזון של כולם באותו בית, אך אם אותו בית שבו הניחו את העירוב אינו ראוי לדירה, אין שייך להחשיב זאת כעירוב. וְהַדָּר שָׁם – באחד ממקומות אלו, בית שער או מרפסת או אכסדרה, אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו – אינו אוסר על בעל החצר את העירוב, אף שלא השתתף בו, כיון שאין זו נחשבת דירה כלל.

ואם נתן את העירוב בְּבֵית הַתֶּבֶן – מחסן של תבן, או בְּבֵית הַבָּקָר – רפת של בהמות, וּבְבֵית הָעֵצִים וּבְבֵית הָאוֹצָרוֹת, הֲרֵי זֶה עֵירוּב, כיון שהם מקומות הראויים לדירה, וּמחמת כן הַדָּר שָׁם, ולא השתתף בעירוב, אוֹסֵר עָלָיו – על בעל החצר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ עָלָיו תְּפִיסַת יָד שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – אם יש לבעל הבית רשות מסוימת בדירתו של אדם זה, אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו, כיון שנחשב הדבר שהחצר כולה ברשותו, ואותו שנמצא באחד מדירות אלו דר אצלו, ואינו נחשב כבעל דירה בפני עצמה, מאחר ואינה מיוחדת לו לגמרי אלא אף לבעל הבית יש רשות בה.

גמרא

הגמרא מבארת שניתן להשתמש בפת משותפת שעל גבי השולחן לצורך עירובי חצרות ושתופי מבואות: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ מְסוּבִּין לסעודה בערב שבת, וְקָדַשׁ עֲלֵיהֶם הַיּוֹם – ונכנסה השבת, פַּת שֶׁמונחת לפניהם עַל הַשֻּׁלְחָן, ושייכת לכולם, סוֹמְכִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֵירוּב חצרות. וְאָמְרֵי לָהּ – ויש שאמרו בשם רב, שסומכים עליה מִשּׁוּם שִׁיתּוּף מבואות. אָמַר רָבָא, וְלֹא פְּלִיגֵי – ואין מחלוקת בין שתי הלשונות בדין זה, אלא כָּאן – בלשון הראשונה מדובר שֶׁמְּסוּבִּין בְּבַיִת, ומקום זה ראוי להנחת עירוב חצרות. וכָאן – ואילו בלשון השניה, מדובר שֶׁמְּסוּבִּין בְּחָצֵר, שזהו מקום שאינו ראוי להנחת עירובי חצירות, אבל הוא ראוי להנחת שיתופי מבואות, ומוכיח זאת רבא מברייתא, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, עֵירוּבֵי חֲצֵרוֹת, מניחן בְּבַיִת שֶׁבֶּחָצֵר, וְשִׁיתּוּפִי מָבוֹי, מניח בְּחָצֵר שֶׁבְּמָבוֹי.

שנינו במשנה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ עָלָיו תְּפִיסַת יָד וכו' של בעל הבית, אינו אוסר עליו. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – באיזה אופן נחשב שיש לבעל הבית 'תְּפִיסַת יָד' בבית המושכר. ומבארת הגמרא, כְּגוֹן חֲצֵרוֹ שֶׁל בֶּן נִינָם. מבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, בֶּן נִינָם הָיָה עָשִׁיר, וְכָל בַּיִת שֶׁהָיְתָה בַּחֲצֵרוֹ, אף שהיה מושכר לאחרים, הָיָה לוֹ בָּהּ סְחוֹרָה וּמִינֵי פְּרַקְמַטְיָא, ובאופן זה נחשב הדבר שיש לו 'תפיסת יד' בכל אחד מהבתים. וְרַבָּה בַּר חִיָּיא אָמַר, אין צורך שתהא לבעל הבית סחורה יקרה בבתים המושכרים, אלא אֲפִילּוּ היתה לו בבית המושכר יָתֵד שֶׁל מַחֲרֵישָׁה – חלק הברזל של המחרישה הננעץ באדמה והופך את רגביה, גם כן נחשב הדבר שיש לו 'תפיסת יד' בבית, ואינו אוסר אף שלא השתתף השוכר בעירוב.

אָמַר רַב נַחְמָן, הַנֵּי דְּבֵי שְׁמוּאֵל תָּאנוּ – אותם תלמידים שבבית מדרשו של שמואל שנו כלל זה, אם יש לו בבית המושכר דָּבָר שֶׁנִּיטָּל בְּשַׁבָּת – שמותר לטלטלו בשבת, אוֹסֵר השוכר את העירוב, אם לא השתתף בו, כיון שיכול השוכר להוציאו בשבת החוצה, ונמצא שאין למשכיר תפיסה בבית השוכר [ואף שעדיין לא הוציאו, כיון שיכול להוציאו אין זו תפיסת יד גמורה]. אבל אם יש למשכיר בבית השוכר דבר שֶׁאֵינוֹ נִיטָּל – שאסור לטלטלו בְּשַׁבָּת, אף שלא השתתף השוכר בעירוב, אֵינוֹ אוֹסֵר, כיון שאי אפשר להוציא כלי זה בשבת, ונמצא שיש לו תפיסת יד בבית השוכר לכל השבת. מסייעת לכך הגמרא, תַּנְיָא נָמִי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, אם יֵשׁ לוֹ למשכיר בחצר השוכר פירות טֶבֶל, שאסור לאוכלם בשבת, וַעֲשָׁשִׁית של נר, שאסור לטלטלה בשבת, וְכן כָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִיטָּל בְּשַׁבָּת, אֵינוֹ אוֹסֵר.