מסכת עירובין, פרק ח, שיעור 102

גמרא

כפי שהתבאר במשנתנו, אם יש מחיצות לגזוזטרא שמעל הנהר, מותר לשאוב מים מהנהר לתוך רשות היחיד. הגמרא דנה בשפיכת מים מרשות היחיד לנהר דרך אותו נקב שבגזוזטרא. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַב הוּנָא, לֹא תֵּימָא – אל תאמר שלְמַלֹּאוֹת הוּא דְּשָׁרֵי – רק למלאות מים מהנהר לבית מותר, אֲבָל לִשְׁפּוֹךְ מים מהבית לנהר, אָסוּר, כיון שהמים הללו נמשכים לאחר השפיכה אל מחוץ למקום המוקף במחיצות, אֶלָּא אֲפִילּוּ לִשְׁפּוֹךְ נָמִי שָׁרֵי – גם כן מותר.

הגמרא מבארת את החידוש בדין זה: אָמַר רַב שֵׁיזְבֵי, פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, הַיְינוּ עוּקָה – הרי זהו הדין ששנינו במשנה הבאה, שמותר לשפוך מים מרשות היחיד לחצר, אם יש שם 'עוקה', כלומר גומא שהמים מתכנסים בה, והתירה זאת המשנה אפילו באופן שהתמלאה הגומא מערב שבת, והמים שהוא שופך בשבת יוצאים לרשות הרבים, ומה חידש רב הונא בדבריו. משיבה הגמרא, מַהוּ דְּתֵימָא – יכול היית לומר שיש חילוק בין הדברים, שהרי הָתָם – שם, במשנה להלן לגבי עוקה, תַּיְימֵי מַיָא – עשויים המים להיבלע ולהיספג באדמה, ולא לצאת החוצה, ואף אם בסוף אינם נבלעים אלא יוצאים לרשות הרבים, אין זו כוונתו ומחשבתו. אבל הָכָא – כאן, בשפיכת מים לנהר, לֹא תַּיְימֵי מַיָא – אין המים עשויים להבלע, אלא בודאי ייצאו מחוץ למקום המחיצות, לכרמלית, והיה מקום לומר שנחשב הוא כשופך את המים מרשות היחיד לכרמלית, ויהא הדבר אסור, קָא מַשְׁמַע לָן – לכן הוצרך רב הונא להשמיענו שאף דבר זה מותר.

שנינו במשנה, 'וְכֵן שְׁתֵּי גְּזֻזְטְרָאוֹת וכו' זו למעלה מזו, עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה, שתיהן אסורות עד שיערבו'. אָמַר רַב הוּנָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאם לא עירבו יחד אוסרת התחתונה על העליונה, אף שיש מחיצות לעליונה, אֶלָּא בִּסְמוּכָה – באופן שהגזוזטרא העליונה קרובה למקום התחתונה, בשיעור שאף בני התחתונה יכולים להשתמש בה, ולכן הם אוסרים זה על זה [כל זמן שלא עירבו ביניהם], אֲבָל בְּמוּפְלֶגֶת – אם הגזוזטרא העליונה משוכה לצד ממקום הגזוזטרא התחתונה ארבעה טפחים או יותר, שבאופן זה אין בני התחתונה יכולים להשתמש בקלות בגזוזטרא העליונה, שהרי יצטרכו לזרוק לגובה ולכיוון הצד, מוסיף הרי"ף, ואֲפִילּוּ [אֵינָּה] גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, הדין הוא שהעֶלְיוֹנָה מוּתֶּרֶת, כיון שאין בני התחתונה שייכים כלל לגזוזטרא העליונה [וכמו שלמדנו לעיל לגבי כותל שבין שתי חצירות, ש'נותנים' אותו למי שתשמישו בנחת ולא למי שתשמישו בקושי], ואף אם לא עירבו ביניהם רשאים בני העליונה לשאוב מים דרך מחיצות הגזוזטרא שלהם.

משנה

משנתנו עוסקת בדין שפיכת מים מהבית לחצר, אף כשהחצר שייכת לאותו אדם, והרי זו רשות היחיד אחת: חָצֵר שלפני הבית, שֶׁהִיא פְּחוּתָה בשטחה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת על ארבע אמות, אֵין שׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ מַיִם מהבית בַּשַּׁבָּת, כיון שזו חצר קטנה מאד, וחששו חכמים שתתמלא מים ולכלוך בשבת, ומתוך כך יבוא האדם לשפוך את המים המלוכלכים שברשותו לרשות הרבים, אֶלָא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ [-לחצר] עוּקָה – גומא החפורה באדמה, שֶׁהִיא מַחֲזֶקֶת שיעור סָאתַיִם, מִן הַנֶּקֶב – כמין מרזב העשוי בשפת הגומא, המוביל את המים מהגומא לרשות הרבים וּלְמַטָּה, כדי שיהא שם מספיק מקום למים שיישפכו לשם בשבת קודם שייצאו לרשות הרבים, ויכול לעשות את אותה גומא בֵּין מִבִּפְנִים – בתוך חצרו, שהיא רשות היחיד, וּבֵין מִבַּחוּץ, ברשות הרבים, באופן שהמים נשפכים לתוך חצרו ומשם עוברים לגומא שברשות הרבים, ואין דין הגומא כרשות הרבים אלא ככרמלית, כיון שהיא עמוקה שלשה טפחים או יותר, ואינה רחבה ארבעה טפחים, אֶלָּא שֶׁאם עושה אותה מִבַּחוּץ, צָרִיךְ לִקְמוֹר – לכסות את פיה בנסרים, כדי שלא תהא אפילו ככרמלית, אלא כ'מקום פטור', וְאילו אם עושה את הגומא מִבִּפְנִים, בתוך חצרו, אֵין צָרִיךְ לִקְמוֹר, שהרי הכל ברשות היחיד.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, בִּיב – חריץ המוביל מי שופכין מהחצר לרשות הרבים, שֶׁהוּא קָמוּר – מכוסה באורך אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אף שהמשך הביב אינו מכוסה, שׁוֹפְכִים לְתוֹכוֹ מַיִם בְּשַׁבָּת, כיון ששיערו חכמים שאדם משתמש ביום אחד בשיעור סאתיים מים, וכאשר הביב רחב ארבע אמות, הרי שבאורך ארבע אמות של קרקע ייבלעו המים הללו באדמה, ולא ימשיכו לרשות הרבים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִילּוּ היו הגַּג אוֹ החָצֵר בשיעור מֵאָה אַמָּה, וכן אורך הביב בתוך החצר קודם יציאתו לרשות הרבים הוא מאה אמה, אף על פי כן לֹא יִשְׁפּוֹךְ את מימיו עַל פִּי הַבִּיב ממש, כיון שהביב מוביל בסופו לרשות הרבים, ובשפיכה זו מגלה האדם דעתו שרצונו שיגיעו המים לרשות הרבים, וחששו חכמים שיבא לשופכם בידים לרשות הרבים, באיסור. אֲבָל שׁוֹפֵךְ הוּא את מימיו לַגַּג, וְהֵן יוֹרְדִין מעצמם לַבִּיב.

כפי שהתבאר בתחילת המשנה, האיסור לשפוך מים לחצר הוא רק בחצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות, כיון שאין קרקעיתה בולעת מים בשיעור סאתיים, וחששו חכמים שיצאו המים לרשות הרבים. וְאמנם, אין צורך שיהא ארבע אמות על ארבע אמות דווקא בחצר, אלא הֶחָצֵר וְהָאַכְסַדְרָה [-הכניסה לבית, שהיא מקורה ואינה מוקפת מחיצות] מִצְטָרְפִין לְשיעור זה של אַרְבַּע אַמּוֹת על ארבע אמות, כיון שאף בקרקעית האכסדרה יכול האדם לשפוך את מימיו.

וְכֵן אם היו שְׁתֵּי דְּיוֹטוֹת – שתי עליות [שבכל אחת יש כמה דיורין] זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, וביניהם חצר, מִקְצָתָן – בני עליה אחת עָשׂוּ עוּקָה – גומא למימיהן, וּמִקְצָתָן – בני העליה האחרת לֹא עָשׂוּ עוּקָה, אֶת [-אותם] שֶׁעָשׂוּ עוּקָה, מוּתָּרִין לשפוך לשם את מימיהן, וְאֶת שֶׁלֹּא עָשׂוּ עוּקָה, אֲסוּרִין, ובגמרא יבואר דין זה.