שיעור 251, ספר שמואל ב', פרק כב, כא-כה

(כא) יִגְמְלֵ֥נִי ה֖' כְּצִדְקָתִ֑י כְּבֹ֥ר יָדַ֖י יָשִׁ֥יב לִֽי׃ (כב) כִּ֥י שָׁמַ֖רְתִּי דַּרְכֵ֣י ה֑' וְלֹ֥א רָשַׁ֖עְתִּי מֵֽאֱלֹהָֽי׃ (כג) כִּ֥י כָל־מִשְׁפָּטָ֖ו לְנֶגְדִּ֑י וְחֻקֹּתָ֖יו לֹֽא־אָס֥וּר מִמֶּֽנָּה׃ (כד) וָאֶֽהְיֶ֥ה תָמִ֖ים ל֑וֹ וָֽאֶשְׁתַּמְּרָ֖ה מֵֽעֲוֹנִֽי׃ (כה) וַיָּ֧שֶׁב ה֛' לִ֖י כְּצִדְקָתִ֑י כְּבֹרִ֖י לְנֶ֥גֶד עֵינָֽיו׃

֍֍֍

(כא) עתה מתאר דוד את הזמנים שבהם ניצל בהשגחה פרטית וגלויה, מחמת מעשיו הטובים, וישועות אלו היו ישועות מושלמות, שלא גרמו לצרות אחרות: יִגְמְלֵנִי ה' כְּצִדְקָתִי – כמעשי הטובים, שקיימתים ב'קום ועשה', וכְּבֹר יָדַי – כנקיות ידי, שנמנעתי מלחטוא ב'שב ואל תעשה', יָשִׁיב לִי.

(כב) כי המעשים הטובים שעשיתי לא היו מחמת הנימוס והשכל, כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי ה' – אלא עשיתים מחמת שהם דרכי ה'. וכן מה שנמנעתי מלחטוא לא היה מחמת שהטבע שלי אינו מושך אותי אל הרוע, אלא וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי – נמנעתי מלהיות רשע וחוטא רק מחמת אלוקי, ולכן גם כשיצרי הסיתני לחטוא, נמנעתי מכך.

(כג) כִּי כָל מִשְׁפָּטָו לְנֶגְדִּי – כל הדברים שהם 'משפט', ומובנים לפי השכל האנושי, העמדתים כאילו הם עומדים מולי, מבחוץ, ולא בתוך שכלי, כי לא קיימתים מחמת שהשכל מחייב כן, אלא מחמת שזהו ציווי ה'. וְחֻקֹּתָיו – ואילו את ה'חוקים', שהם דברים שאין השכל משיג את טעמם, הכנסתי לתוך ליבי כאילו הם דברים שהשכל מחייב אותם, ולכן לֹא אָסוּר מִמֶּנָּה, שיהיו מושרשים בליבי ובנפשי.

(כד) עד שהגעתי לדרגה נעלה יותר, וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ – הייתי שלם עם רצון ה', באופן שלא היתה שום התנגדות בכוחות גופי ושכלי לרצון ה', וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲו‍ֹנִי – וממילא הייתי נשמר מעוונות, כי כבר תכונות גופי ושכלי שמרו עלי מלהתאוות לחטא.

(כה) וַיָּשֶׁב ה' לִי כְּצִדְקָתִי, כְּבֹרִי – כנקיותי לְנֶגֶד עֵינָיו, כלומר, שלא הביט רק אל המעשים כפי שנעשו בפועל, אלא כפי שהם 'לנגד עיניו', שהוא צופה ומביט בעמקי הלב, ויודע מהיכן צמחו כל המעשים הללו.