מצוה קח) שלא יסוך זר בשמן המשחה

פרשת כי תשא

"על בשר אדם לא ייסך" (שמות ל לב)

מצוות לא תעשה, שלא למשוח בשמן המשחה שעשה משה אלא כהנים לבד, שנאמר 'על בשר אדם לא ייסך', ומי שמשח בו במזיד, חייב כרת, שנאמר 'ואשר יתן ממנו על זר ונכרת'. ואם עשה כן בשוגג, חייב חטאת.

משרשי המצוה גם כן להגדלת הבית וכל אשר בו, ולכן אין ראוי להדיוטות להשתמש באותו השמן הנכבד שבבית, רק הנבחרים בעם לבד, שהם כהנים ומלכים. ובכן בהמנע ההמון ממנו, ייקר בעיניהם עד מאד, כי גודל ערך הדברים נקבע בלב רוב בני האדם לפי מיעוט המצאם אצלם.

מדיני המצוה, שאין מושחים בו לדורות את כל הכהנים המתחנכים לעבודה, אלא כהן גדול ומשוח מלחמה, ומלכי בית דוד. אבל שאר המלכים אינם נמשחים אלא בשמן אפרסמון. ואף במלכי בית דוד אין מושחין מלך בן מלך, אלא אם כן יש עליו מחלוקת.

ונוהגת מצוה זו של איסור משיחת השמן בכל מקום שימצא, ובכל זמן, באנשים ובנשים.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר החדש 'קדשנו במצוותיך'

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא לִמְשֹׁחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה אֶלָּא כֹּהֲנִים וּמְלָכִים בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל לב) 'עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ', וְנִתְבָּאֵר בַּכָּתוּב שֶׁמִּי שֶׁמָּשַׁח בּוֹ בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל לג) 'וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת', וְאִם נִמְשַׁח בּוֹ בְּשׁוֹגֵג, חַיָּב חַטָּאת קְבוּעָה (וּ'קְבוּעָה' הַיְנוּ שֶּׁאֵין בּוֹ חִלּוּק בֵּין דָּל לְעָשִׁיר, אֶלָּא דָּבָר קָבוּעַ הוּא לַכֹּל (מצוה קכא), בְּשׁוֹנֶה מִקָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד (מצוה קכג) שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי בֵּין עָשִׁיר לְעָנִי).

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, לְהַגְדָּלַת כְּבוֹד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ, וְלָכֵן אֵין רָאוּי לְהֶדְיוֹטוֹת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתוֹ הַשֶּׁמֶן הַנִּכְבָּד שֶׁבַּבַּיִת, רַק הַנִּבְחָרִים בָּעָם לְבַד, שֶׁהֵם כֹּהֲנִים וּמְלָכִים, וּבְכָךְ שֶׁיִּמָּנַע הֶהָמוֹן מִמֶּנּוּ – יִתְיַקֵּר הַדָּבָר בְּעֵינֵיהֶם עַד מְאֹד וְיִּתְאַוּוּ אֵלָיו, כִּי גֹּדֶל עֵרֶךְ הַדְּבָרִים נִקְבַּע בְּלֵב רוֹב בְּנֵי הָאָדָם לְפִי מִיעוּט הִמָּצְאָם אֶצְלָם.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, שֶׁחִיּוּב כָּרֵת בְּמֵזִיד וְקָרְבָּן בְּשׁוֹגֵג הוּא רַק כְּשֶׁיָּסוּךְ מִמֶּנּוּ שִׁיעוּר כְּזַיִת. וְלֹא חִיֵּב הַכָּתוּב אֶלָּא עַל אוֹתוֹ שֶׁמֶן שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, וְלֹא עַל שֶׁמֶן אַחֵר שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּם אָדָם, וְקַבָּלָה בְּיָדֵינוּ שֶׁנֵּס נַעֲשָׂה בְּשֶׁמֶן זֶה, שֶׁיַּסְפִּיק לְעוֹלָם. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁאַף שֶׁבִּתְחִלָּה מָשְׁחוּ בּוֹ גַּם אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן, שֶׁלֹּא הָיוּ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, מִכָּל מָקוֹם לְדוֹרוֹת אֵין מוֹשְׁחִים בּוֹ אֶת כָּל הַכֹּהֲנִים הַמִּתְחַנְּכִים לַעֲבוֹדָה, אֶלָּא רַק כֹּהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן מָשׁוּחַ מִלְחָמָה, וּמַלְכֵי בֵּית דָּוִד. אֲבָל שְׁאָר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָם נִמְשָׁחִים בְּשֶׁמֶן זֶה, אֶלָּא בְּשֶׁמֶן אֲפַרְסְמוֹן. וְיֵשׁ חִלּוּק בְּדֶרֶךְ מַעֲשֵׂה הַמְּשִׁיחָה בֵּין מְשִׁיחַת מֶלֶךְ לְבֵין מְשִׁיחַת כֹּהֵן גָּדוֹל. וְאֵין מוֹשְׁחִים מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עָלָיו מַחְלוֹקֶת, וְלָכֵן נִמְשַׁח שְׁלֹמֹה, אַף שֶׁהָיָה בֶּן דָּוִד הַמֶּלֶךְ, מִפְּנֵי מַחְלוֹקְתוֹ שֶׁל אֲדֹנִיָּהוּ.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ שֶׁל אִיסּוּר מְשִׁיחַת הַשֶּׁמֶן, בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּמָּצֵא, וּבְכָל זְמַן, בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים. וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוָה זוֹ, וְסַךְ מִמֶּנּוּ כְּזַיִת, בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת, וּבְשׁוֹגֵג חַיָּב חַטָּאת.