ספר נשים: הלכות אישות, פרק טז
ז) אף על פי שמעיקר הדין אין אשה גובה כתובתה אלא מן הקרקעות, תקנו הגאונים בכל הישיבות, שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין, כדרך שהתקינו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין, ופשטה תקנה זו ברוב ישראל, וכן שאר תנאי כתובה כולן ככתובה הן, וישנן במטלטלין כבקרקע, חוץ מ'כתובת בנין דכרין' (-שנוטלים בניה של האשה את דמי כתובתה לבדם, מלבד חלקם בירושה) שלא מצאנו מנהג ירושתן פשוט בכל הישיבות, לפיכך אני אומר שמעמידין אותה על דין הגמרא, שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע:
ח) אף על פי שתקנו הגאונים שיגבו כתובה ממטלטלין, כבר נהגו בכל המקומות שידענו וששמענו שמען, שיכתבו בכתובה שתגבה האשה 'בין ממקרקעי בין ממטלטלי', ודבר זה תיקון גדול הוא, ואנשים גדולים ונבונים הנהיגו דבר זה, שהרי זה תנאי שבממון, ונמצאת האלמנה גובה מן המטלטלין בתנאי זה, שהוא מועיל מעיקר הדין, ולא רק בתקנת הגאונים האחרונים:
ט) הרי שלא כתב כך בשטר הכתובה, שתגבה בין ממטלטלין ובין מקרקעות, אלא נשא סתם, אם היה יודע בתקנה זו של גאונים, גובה אלמנתו ממטלטלין, שהרי על דעת כן התחייב. ואם לאו, או שנסתפק לנו הדבר, מתישבין בדבר הרבה, שאין כח בתקנת הגאונים לדון בה אף על פי שלא נתפרשה כדין תנאי כתובה, שהם תקנת הסנהדרין הגדולה, עד כדי שנוציא בה ממון מן היורשים:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
