מסכת כלים, פרק כא, משנה ב

משנה ב: הַנּוֹגֵעַ בָּעֹל, וּבַקַּטְרָב, בָּעַיִן, וּבָעֲבוֹת, אֲפִלּוּ בִשְׁעַת מְלָאכָה, טָהוֹר. בַּחֶרֶב, וּבַבֹּרֶךְ, וּבַיָּצוּל, טָמֵא. בָּעַיִן שֶׁל מַתֶּכֶת, בַּלְּחָיַיִן, וּבָעֲרָיִין, טָמֵא. רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר בַּלְּחָיַיִם, שֶׁאֵינָם עֲשׂוּיִן אֶלָּא לְרַבּוֹת אֶת הֶעָפָר:

משנה ב: משנתנו מבארת את דיני החלקים השונים של העגלה, איזה מהם נחשב מחובר ונטמא עמה, ואיזה מהם אינו נחשב כמחובר. אדם טמא הַנּוֹגֵעַ בָּעֹל – מוט הנמשך בין שתי הבהמות, אורכו לאורך הבהמות, והוא עצמו מחובר לעגלה וּבַקַּטְרָב – מוטות המחוברים לעול ונמשכים לשני הצדדים, ומונחים על שתי הבהמות, בָּעַיִן – כמין כרית עשויה כטבעת ומקיפה את צואר הבהמה, שלא תפצע מהקטרב המונח עליה, וּבָעֲבוֹת – בחבלים שבהם נקשרת העגלה ונמשכת, אֲפִלּוּ אם נגע בחלקים אלו בִשְׁעַת מְלָאכָה, רק החלק שנגע בו נטמא, ואילו כל אחד משאר החלקים הללו טָהוֹר, כיון שאינם נחשבים כמחוברים באופן שיחשיבם ככלי אחד, שאם נטמא חלקו נטמא כולו, אלא כל חלק עומד בפני עצמו, ואינו נטמא בטומאת שאר החלקים.

אדם טמא הנוגע בַּחֶרֶב – עץ הדומה בצורתו לחרב, המחובר בעגלה המיועדת לחרישה, ותופס בו האדם בזמן החרישה, וּבַבֹּרֶךְ – עץ מעוקם כצורת ברך, הנמצא בקצה התחתון של העגלה, ונגרר על הקרקע בשעת החרישה, כדי ליישר את האדמה לאחר החרישה, וּבַיָּצוּל – כמין ידית המחוברת למחרשה, ובה מטים את המחרשה לימין או לשמאל, אף שנגע רק באחד החלקים הללו, או בעגלה עצמה, הכל טָמֵא, כיון שחיבורם של חלקים אלו נחשב כחיבור גמור המחשיב אותם לכלי אחד, וכשנטמא אחד מהם נטמאים כולם.

הנוגע בָּעַיִן שֶׁל מַתֶּכֶת – טבעת מתכת המחוברת למחרישה, ומשחילים וקושרים בה את החבל המחבר את המחרשה לעגלה, בַּלְּחָיַיִן – שני עצים שטוחים הקשורים משני צידי העגלה, וכובשים ומרככים את הקרקע, וּבָעֲרָיִין – עץ המחובר למחרישה, המערער ומפורר את גושי הקרקע שנעקרו על ידי המחרישה, אף שנגע רק באחד החלקים הללו, או בעגלה עצמה, הכל טָמֵא, כיון שחיבורם של חלקים אלו נחשב כחיבור גמור המחשיב אותם לכלי אחד, וכשנטמא אחד מהם נטמאים כולם. רַבִּי יְהוּדָה חולק ומְטַהֵר בַּלְּחָיַיִם, שאינן נחשבות ככלי אחד עם שאר החלקים המוזכרים כאן, כיון שֶׁאֵינָם עֲשׂוּיִן אֶלָּא לְרַבּוֹת אֶת הֶעָפָר התיחוח על ידי שהוא מחליש את הקושי של הקרקע, וכיון שכשחורש במקום עפר אינו צריך את הלחיים כלל, ומסיר אותם כדי שלא להכביד על העגלה, אין הם נחשבות כמחוברות וככלי אחד עם שאר החלקים הללו (אמנם חכמים החולקים סוברים שכיון שבארץ ישראל בדרך כלל הקרקע קשה ואין זה מצוי שמסירים את הלחיים הללו, נחשבות הן כחיבור לשאר חלקי המחרישה, ונטמאות עמם).