(272) חלק שני, פרק יא

פרשת וישב

הִנֵּה עִנְיַן יוֹסֵף עִם אֶחָיו. הֶאֱרִיכָה הַתּוֹרָה מְאֹד בְּסִפּוּר הָעִנְיָן אוֹדוֹתָיו וְאוֹדוֹת אֶחָיו, וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר מִזֶּה סִבַּת יְרִידָתוֹ לְמִצְרַיִם, וְעוֹד כַּמָּה עִנְיָנִים נוֹרָאִים, שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ עַל יְדֵי זֶה, כְּדֵי שֶׁמִּזֶּה יִקַּח כָּל אָדָם מוּסָר אֵיךְ שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁמֹר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ.

וְהִנֵּה בְּאָבוֹת אִיתָא, שֶׁהִלֵּל הָיָה אוֹמֵר: אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי וְכוּ'. זֶה הַמַּאֲמָר כּוֹלֵל הַרְבֵּה מְאֹד מְאֹד. לְפִי פְּשׁוּטוֹ הוּא מְרַמֵּז עַל עִנְיַן זְרִיזוּת לַעֲבוֹדַת ה', וְאוֹמֵר: אִם אֵין הָאָדָם בְּעַצְמוֹ מִזְדָּרֵז בְּעוֹדוֹ בְּחַיָּיו וּבְעוֹדוֹ בְּכֹחוֹ, מִי יָכוֹל לְהוֹעִיל לוֹ? וּכְמַאֲמַר הַכָּתוּב: "כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה", בְּכֹחֲךָ דַּיְקָא. וּכְבָר הֶאֱרַכְנוּ בָּזֶה בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁהָאָדָם לֹא יָכוֹל לִסְמֹךְ עַל בָּנָיו כִּי אִם מְעַט מִן הַמְּעַט, וְהָעִקָּר לְהָכִין לְעַצְמוֹ צֵידָה לְבֵית מוֹעֲדוֹ. וּלְפִי זֶה יֹאמַר הִלֵּל מַאֲמָר פָּשׁוּט: אִם הָאָדָם בְּעַצְמוֹ לֹא יֵיטִיב לְנַפְשׁוֹ, מִי יָכוֹל לְהֵיטִיב לוֹ?