שיעור 208, ספר ירמיהו, פרק לו, טז-יט

טז וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעָם֙ אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֔ים פָּֽחֲד֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־בָּר֔וּךְ הַגֵּ֤יד נַגִּיד֙ לַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ יז וְאֶ֨ת־בָּר֔וּךְ שָֽׁאֲל֖וּ לֵאמֹ֑ר הַגֶּד־נָ֣א לָ֔נוּ אֵ֗יךְ כָּתַ֛בְתָּ אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה מִפִּֽיו׃ יח וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ בָּר֔וּךְ מִפִּיו֙ יִקְרָ֣א אֵלַ֔י אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַֽאֲנִ֛י כֹּתֵ֥ב עַל־הַסֵּ֖פֶר בַּדְּיֽוֹ׃ יט וַיֹּֽאמְר֤וּ הַשָּׂרִים֙ אֶל־בָּר֔וּךְ לֵ֥ךְ הִסָּתֵ֖ר אַתָּ֣ה וְיִרְמְיָ֑הוּ וְאִ֥ישׁ אַל־יֵדַ֖ע אֵיפֹ֥ה אַתֶּֽם׃

֍֍ ֍

(טז) וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת כָּל הַדְּבָרִים, פָּחֲדוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, כיון שכל אחד מהם פחד שחבירו יגלה את הדבר למלך, ואז יקצוף המלך על שאר השרים שלא הודיעו לו את הדבר, ולכן החליטו בדעתם שחייבים הם לומר את הדבר למלך, וַיֹּאמְרוּ אֶל בָּרוּךְ, הַגֵּיד נַגִּיד לַמֶּלֶךְ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

(יז) ואמנם שרי המלכות כבר החליטו שאין להעניש את ירמיהו על כך שהוא אומר נבואות קשות בשם ה' (וכפי שהתבאר לעיל (פרק כו טז)), אך הסתפקו אם יש להעניש את ברוך בן נריה, כיון שיתכן שהעתיק את הדברים מכתביו של ירמיהו שלא בשליחות ה', ורצו לברר את הדבר, וְאֶת בָּרוּךְ שָׁאֲלוּ לֵאמֹר, הַגֶּד נָא לָנוּ, אֵיךְ כָּתַבְתָּ אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, והאם כל הדברים הם מִפִּיו, או שהוספת דברים מדעתך.

(יח) וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ, מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי ירמיהו בדרך נבואה אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, והראיה לכך, שהרי כתבי הקודש אינם נכתבים אלא מהכתב, וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ, וזו ראיה שהיו דבריו בנבואה מאת ה' ממש, ולא הוספתי על כך דבר משלי, ולכן הייתי רשאי לכתוב את הדברים, ואף נכתבו כדין ספרי הקודש, שנכתבים על הספר, ובדיו.

(יט) וכיון שבאותו דור היה יהויקים המלך רשע, והעם היו צדיקים, רצו השרים להציל את ירמיהו ואת ברוך בן נריה, וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל בָּרוּךְ, לֵךְ הִסָּתֵר, אַתָּה וְיִרְמְיָהוּ, כיון שהוא ציוה עליך לכתוב את הדברים ירצה המלך להעניש גם אותו, וְאִישׁ אַל יֵדַע אֵיפֹה אַתֶּם.