ספר נשים: הלכות אישות, פרק טז
כה) היא אומרת בתולה נישאתי, ועיקר כתובתי מאתים. והבעל (כשהתגרשה) או יורשיו (כשהתאלמנה) אומרים בעולה נשאת, ואין לה אלא מאה, אם יש עדים שראו שעשו לה המנהגות שנהגו אנשי אותה העיר לעשותן לבתולה, כגון מיני שמחה, או כתרים, או מלבוש ידוע, או שאר דברים שאין עושין כך אלא לבתולה, הרי זו נוטלת מאתים. ואם אין לה עדים בזה, הרי זו נוטלת מנה. ואם היה הבעל קיים, יש לה להשביעו שבועת התורה, שהרי הודה במקצת הטענה. ונאמן הקטן להעיד בגדלו, ולומר זכור אני כשהייתי קטן שנעשה לפלונית מנהג הבתולות. וכל הדברים האלו שייכים רק במקום שאין כותבין כתובה, כמו שאמרנו.
כו) האשה שאמרה לבעלה גירשתני, נאמנת, כיון שיש חזקה שאינה מעיזה פניה בפני בעלה, אם לא שהאמת כן. לפיכך, האשה שהוציאה שטר כתובה, ואין עמה גט המוכיח שהתגרשה, ואמרה לבעלה גירשתני ואבד גיטי, תן לי כתובתי, והוא אומר לא גירשתיך, חייב ליתן לה עיקר כתובה. אבל אינו נותן התוספת עד שתביא ראיה שגירשה, או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידה:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
