מסכת עירובין, פרק י, שיעור 115
גמרא
שנינו במשנה, 'קולט אדם מן המזחילה למעלה מעשרה טפחים'. מדייקת הגמרא, 'קוֹלֵט', אִין – אכן מותר הדבר, אבל 'מְצָרֵף', לֹא – אסור. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, 'קוֹלֵט' היינו תּוֹפֵס, כְּלוֹמַר, מְקַבֵּל מִן הַמַּיִם הַיּוֹרְדִין בָּאֲוִיר, וְשׁוֹתֶה. אֲבָל לְצָרֵף יָדוֹ מִן הַמַּזְחֵילָה – להצמיד ידו אל המזחילה, לֹא. ומבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה טעם החילוק בין קליטת מים מהמזחילה, המותרת, לבין צירוף היד למזחילה, האסור. מבארת הגמרא, אָמַר רַב נַחְמָן, בְּמַּזְחֵילָה (של שלשה עשר טפחים), שהיא במרחק פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טפחים סָמוּךְ לַגַּג, עַסְקִינָן – עוסקת משנתנו, דכיון שהיא גבוהה יותר מעשרה טפחים, והרי זה מקום פטור, מותר לקלוט משם מים באויר ולשתות, ומכל מקום אסור לצרף ידו למזחילה ולשתות, כיון דְּכָל מרחק שהוא פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טפחים סָמוּךְ לַגַּג, כְּגַג דָּמֵי – הרי זה כגג עצמו, וממילא כשנוטל מים מהמזחילה על ידי צירוף ידו, הרי זה כאילו נוטל מים מהגג עצמו, שהוא רשות היחיד, ומעביר לידו הנמצאת ברשות הרבים.
מסייעת לכך הגמרא מברייתא: תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, עוֹמֵד אָדָם בִּרְשׁוּת (היחיד) [הָרַבִּים], וּמַגְבִּיהַּ יָדוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טפחים, שזהו מקום פטור, עד פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לַגַּג, וְקוֹלֵט משם מים, אֲבָל לֹא יְצָרֵף ידו ויטול משם מים, והיינו כדברי רב נחמן. וְתַנְיָא אִידָךְ – ושנינו דין זה גם בברייתא נוספת, לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת (היחיד) [הָרַבִּים], וְיַגְבִּיהַּ יָדוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לַגַג, וּמְצָרֵף ידו ושותה, כיון שבכך הוא נחשב כמעביר את המים מרשות לרשות. אֲבָל קוֹלֵט הוּא את המים באויר, וְשׁוֹתֶה.
שנינו במשנה: 'אֲבָל מִן הַצִּינּוֹר קוֹלֵט הוּא מִכָּל מָקוֹם, אף למטה מעשרה טפחים, וְשׁוֹתֶה', והטעם לכך, כיון שהצינור בולט ויוצא לרשות הרבים, והרי הוא כחלק מרשות הרבים.
תַּנָּא – שנינו בברייתא על ענין זה, וְאִם יֵשׁ בַּצִּינּוֹר שטח של אַרְבָּעָה טפחים עַל אַרְבָּעָה טפחים, אָסוּר לקלוט ממנו למטה מעשרה טפחים, כיון שהצנור חשוב וקובע רשות לעצמו, והרי הוא כרשות היחיד, ואסור לאדם העומד ברשות הרבים ליטול ממנו מים, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת היחיד לִרְשׁוּת הרבים.
משנה
בּוֹר מים הנמצא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחוּלְיָיתוֹ – ערימת עפר המקיפה אותו גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, נמצא שמיד כאשר יוצאים המים מחלל הבור וחולייתו, אינם נכנסים לרשות הרבים אלא ל'מקום פטור', שהרי אין רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים, לפיכך, חַלּוֹן בית שֶׁעַל גַּבָּהּ, מְמַלְּאִין מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת – מותר לשאוב מים מהבור בשבת, שהרי הם מעבירים את המים מרשות היחיד [הבור] לרשות היחיד [הבית] דרך מקום פטור, ודבר זה מותר אפילו מדרבנן [אבל אם לא היתה חוליית הבור גבוהה עשרה טפחים, נמצא שהמים באים מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, והדבר אסור].
וְכֵן אַשְׁפָּה העומדת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּהּ – בני הבית שיש להם חלון על גבי האשפה, זוֹרְקִין לָהּ אשפה בְּשַׁבָּת. כיון שהאשפה היא רשות היחיד, ואף שהוא זורק דרך אויר רשות הרבים, כיון שזהו אויר גבוה מעשרה טפחים הרי הוא מקום פטור, ונמצא שמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור, והדבר מותר.
גמרא
שנינו במשנה, 'בור ברשות הרבים וחולייתו גבוה עשרה טפחים, חלון שעל גבה ממלאים ממנו בשבת'. מבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, כְּגוֹן דְּחוּלְיָיתָהּ של הבור גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, והטעם שמותר לשאוב מים לתוך הבית, דְקַיְימָא לָן – כיון שמקובל בידינו דין זה, דְאֵין רְשׁוּת הָרַבִּים עוֹלָה לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, אֶלָּא למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים 'מְקוֹם פְּטוּר' הוּא, שמותר לטלטל אליו וממנו, לְפִיכָךְ מְמַלְּאִין מִמֶּנָּה מֵחַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּהּ, כיון שאין המים עוברים דרך רשות הרבים אלא דרך מקום פטור. וְכֵן בָּאַשְׁפָּה, האמורה בסיפא, אוֹקִימְנָא – העמידה הגמרא דין זה בְּאַשְׁפָּה שֶׁל רַבִּים, שֶׁאֵינָה עֲשׂוּיָה לִיפָּנוֹת, אלא עתידה להשאר שם תמיד, ולכן מותר להשליך שם אשפה בשבת. אֲבָל אַשְׁפָּה שֶׁל יָחִיד, שֶׁעֲשׂוּיָה לִיפָּנוֹת – שעשוי האדם לפנותה, לֹא – אסור להשליך שם אשפה בשבת, אף שכעת המקום גבוה יותר מעשרה טפחים, חָיְישִׁינַן – כיון שאנו חוששים דִּילְמָא מְפַנֵּי לָהּ – שמא יפנה אותה, וְהָוְיָא לָהּ – ויהא דין המקום כרְשׁוּת הָרַבִּים, שאסור להוציא אליו מרשות היחיד, ומחמת חשש זה אסרו להשליך תמיד לאשפה של יחיד הנמצאת ברשות הרבים, אף כשיש בה גובה עשרה טפחים.
(ספר יוחסין)
